מחפשת א\עבודה

שבוע שלישי וחודש ההתרעה מראש עומד להיגמר, מה אני עושה עם החיים שלי. לסכם במשפט אחד את השלושה שבועות האחרונים (מהיר ובתמצות, לפי מיטב המסורת של ראיונות עבודה), "זה לא קל". לא חברים יקרים, לא קל לי, אפילו אגזים ואומר שקשה, ולא רק בלחם. תהליך חיפוש העבודה, הפך לתהליך מורכב יותר ממה שחשבתי, זה איננו רק חפירה מעמיקה במודעות הדרושים באתרים השונים למינהם, אלא חיפוש מעמיק בתוך נשמתי שלי. כך אני מוצאת עצמי בגיל 26 מנסה להתמודד עם מחשבות על העתיד, מה חשוב ומה לא, מה אני רוצה ואיך אני מדמיינת את עצמי, לא פשוט. לאחר שלושה שבועות של חיפוש במשאבי אנוש, שיווק מכירה ופרסום, אני מבינה שאני לא ממש יודעת מה אני רוצה. קריטריונים שהצבתי לעצמי? שכר סביר,מקום להתקדם בו, עבודה מאתגרת ועניין. כמובן שקריטריונים אלו, הינם הקריטרקיונים הראשוניים שלי, בתחילה חשבתי על קידום ממקום העבודה האחרון, אך עכשיו, אחרי שהמציאות התפוצצה לי בפנים אני מבינה שפשרה היא מילת המפתח. אספר לכם קצת, היום הייתי בראיון עבודה, יועצת השמה, ראיון מפרך, אך זו לא הפואנטה. בראיון נשאלתי היכן אני רואה את עצמי בעוד חמש שנים, כביכול התשובה המתבקשת היא "כיועצת השמה אצלכם" אבל פשוט לא יכולתי להגיד זאת. התחלתי לדמיין את עצמי בעוד חמש שנים,אני אהייה בת 31, כנראה נשואה ועם כל הלחץ הסביבתי, סביר להניח שבהריון. ניסיתי למחוק כל זאת ממוחי ולדמיין קריירה, את החברים לעבודה, את ההרגשה בסוף היום. דמיינתי את עצמי לבושה נהדר, עומדת זקופה ומלאת חשיבות עצמית, מגיע לעבודה, לעוד יום לחוץ, מפרך עמוס בסיגריות, קפה ועצבים, אך מספק. ליום שבו חשבתי, התאמצתי, הזעתי ובעיקר עשיתי. ליום בו הרגשתי טוב עם איפה שאני נמצאת, הרגשתי טוב עם המשכורת ומלאת תקווה וצפייה לקידום ומשכורת עתידית. ובעיקר ליום בו שכאשר נגמר יום העבודה אני חוזרת הביתה, תשושה, אך מרוצה ולא מרוקנת מאנרגיה, על סף הדכאון ועם שאלה אחת שמהדהדת "למה זה טוב?".ושוב יכול להיות שאני תמימה מידי, אך עדיין לא מוכנה לוותר על החלום, לחיות.