מחפשת א\עבודה

בלוגים של אחרים זה קטע, רוב הזמן רובנו ככולנו דיי עסוקים בעצמינו ובשיט שלנו. אני למשל למי שלא שם לב, די עסוקה בחיפוש אחר עבודה ועם אני מצליחה (או מנסה בכלל ) להוציא את אפי מהתחת, אז זה בדרך כלל לחריצו של חברי. לפעמים כשההורים שלי מדברים איתי אני מקשיבה להם (בדרך כלל לא) ועם חברים, נו אתם יודעים... אחרי שנים של היכרות, אין יותר מידי חדש. אבל בלוגים של אחרים זה ממש קטע. כל כך הרבה דברים מתרחשים שם, הפרעות, סטיות, אחת אוכלת מלא והשנייה לא אוכלת בכלל, כולם שונאים את החגים, אבל מתים על המשפחות שלהם, כל מיני בחורים מגניבים בני 17- ציניים בטירוף ובחורות אובדניות עם לק שחור על הציפורניים. טיפים: איך לא להעליב את האורז של הדודה בטי, איך להשתכר ב-10 שלבים, מתי להתקשר לבחורה ובאיזו תנוחה לעשות עימה סקס. בחורות שרבות עם החבר והבדידות שבבית הזוגי. מה לראות בטלויזה ופרשנות על הדס, ווידוייה של אם לאחר לידה ששונאת את הוולד החדש והשתפחויות של אב טרי ומאושר. אני נהנת מכל רגע, מכל הצצה (קטנה או גדולה) לחיים הללו. זה כמו לפלוש לחדר של השותף כשהוא לא בבית ולחטט לו בכל הדברים, ועוד להשאיר פתק עם מה אתה חושב עליו. מכל תקופת הבטלה הזאת, הבלוגיה היא אחד הדברים היותר מהנים שקרו לי... אני נהנת בטירוף, גם מהשנונים המתוחכמים וגם מאלו שלא מצליחים לכתוב משפט אחד כמו שצריך. סתם, זה קטע ורציתי לכתוב את זה. 

בשבוע השלישי לחיפושי אחר עבודה, הנה אני עומדת בפני התקופה הקשה מכולם: תקופת החגים. באופן כללי, תקופה שנויה במחלוקת, הצד החיובי (לעובדים שביננו), ימי החופשה, בצד השלילי (לא ליתומים) המשפחה. תקופת החגים טומנת בחובה ימים בהם אתה נפטר לקצת זמן מנוכחות של חבריך לעבודה, מהמשרד שלמדת לתעב ואת מקומם תופסים המשפחה, הדודות והעוף המכובס. במקום זמן איכותי עם הטלוויזיה והחבר (ההגדרה שלי לחופשה קצרה ומעולה), אני מוצאת את עצמי מתזזת בפקקים בין ההורים (גרושים כמובן), לבין הורי החבר. מילא והיינו חיים בעידן בו ההורים נשואים, אך הגירושים (והנישואים השניים) הופכת את החובה המשפחתית לקשה אף יותר. כיום כל ארוחה משפחתית הופכת לכפולה, פעם אמא, פעם אבא (אסור להעליב אף אחד) והכנסת החבר למשוואה, מגדילה במינימום ארוחה נוספת. כך בחג הקרוב אמצא את עצמי חוגגת כל חג שלוש פעמים , צהריים וערב ושוב צהריים בחיק המשפחה. אין צורך להוסיף על ההנאה המפוקפקת שבדבר, על הניסויים הקולינריים שלא עלו טוב, אך יש לשבח, על השירים והברכות. עם זאת, כשאתה מובטל, הדבר נהייה קשה יותר. את נושאי השיחה הרגילים: מי מת, מי חולה ומעלליה של הדודה שאיתה לא מדברים, מחליפה הטרגדיה האישית שלך- אבטלה. מייד כל המשפחה הופכת ליועצת תעסוקה, לכולם יש עצות וטיפים לתת. "אולי תהיי מורה", "אולי גננת", "שמעתי שיש ביקוש למזכירות..." בזמן הזה, אני כבר נחנקת מהגפילטפיש ומורידה אותו עם עוד 6-10 כוסות יין שולחן. טוענת שהכל בסדר ורומזת שזה הזמן להחליף את נושא השיחה, מה עם הדודה בתיה אני שואלת? אבל זה חסר סיכוי, התקבלה כבר החלטה פה שאחד, שאני וביש מזלי נהייה נושא הארוחה. ומארוחה לארוחה אותו הדבר, ובזמן הפקקים המח עובד שעות נוספות, מהרהרת בתלושי החג שכבר לא אקבל השנה, ובכך שחיפוש העבודה יעמוד בהקפאה. החגים אינם זמן טוב לעסקים, אף אחד לא מפטר אף אחד, לא מקדם ולא יוצר תפקידים חדשים. כולם גברים כנשים עסוקים בקניית מתנות, נקיונות וחיפוש אחר המתכונים האחרונים מהתוכנית של אהרוני. כולם עסוקים בלריב את מי נזמין לארוחה ובהתחשבנויות ארוכות מתי הוא הזמין אותם. בטח לא זמן לקלוט עובד חדש ועוד לשלם לו על כך שהוא בחופשה. כן, זמן החגים, לא פשוט , את הצד השלילי הבנתם כבר, ומה בפן החיובי- תקופה ארוכה שלא אצטרך לעשות קניות לבית.

חג שמח לכולם ושנה טובה

שבוע שלישי וחודש ההתרעה מראש עומד להיגמר, מה אני עושה עם החיים שלי. לסכם במשפט אחד את השלושה שבועות האחרונים (מהיר ובתמצות, לפי מיטב המסורת של ראיונות עבודה), "זה לא קל". לא חברים יקרים, לא קל לי, אפילו אגזים ואומר שקשה, ולא רק בלחם. תהליך חיפוש העבודה, הפך לתהליך מורכב יותר ממה שחשבתי, זה איננו רק חפירה מעמיקה במודעות הדרושים באתרים השונים למינהם, אלא חיפוש מעמיק בתוך נשמתי שלי. כך אני מוצאת עצמי בגיל 26 מנסה להתמודד עם מחשבות על העתיד, מה חשוב ומה לא, מה אני רוצה ואיך אני מדמיינת את עצמי, לא פשוט. לאחר שלושה שבועות של חיפוש במשאבי אנוש, שיווק מכירה ופרסום, אני מבינה שאני לא ממש יודעת מה אני רוצה. קריטריונים שהצבתי לעצמי? שכר סביר,מקום להתקדם בו, עבודה מאתגרת ועניין. כמובן שקריטריונים אלו, הינם הקריטרקיונים הראשוניים שלי, בתחילה חשבתי על קידום ממקום העבודה האחרון, אך עכשיו, אחרי שהמציאות התפוצצה לי בפנים אני מבינה שפשרה היא מילת המפתח. אספר לכם קצת, היום הייתי בראיון עבודה, יועצת השמה, ראיון מפרך, אך זו לא הפואנטה. בראיון נשאלתי היכן אני רואה את עצמי בעוד חמש שנים, כביכול התשובה המתבקשת היא "כיועצת השמה אצלכם" אבל פשוט לא יכולתי להגיד זאת. התחלתי לדמיין את עצמי בעוד חמש שנים,אני אהייה בת 31, כנראה נשואה ועם כל הלחץ הסביבתי, סביר להניח שבהריון. ניסיתי למחוק כל זאת ממוחי ולדמיין קריירה, את החברים לעבודה, את ההרגשה בסוף היום. דמיינתי את עצמי לבושה נהדר, עומדת זקופה ומלאת חשיבות עצמית, מגיע לעבודה, לעוד יום לחוץ, מפרך עמוס בסיגריות, קפה ועצבים, אך מספק. ליום שבו חשבתי, התאמצתי, הזעתי ובעיקר עשיתי. ליום בו הרגשתי טוב עם איפה שאני נמצאת, הרגשתי טוב עם המשכורת ומלאת תקווה וצפייה לקידום ומשכורת עתידית. ובעיקר ליום בו שכאשר נגמר יום העבודה אני חוזרת הביתה, תשושה, אך מרוצה ולא מרוקנת מאנרגיה, על סף הדכאון ועם שאלה אחת שמהדהדת "למה זה טוב?".ושוב יכול להיות שאני תמימה מידי, אך עדיין לא מוכנה לוותר על החלום, לחיות.