אותה גברת בשינוי אדרת?
לא יודעת מה דחף אותי לכתוב פה, דווקא בתקופה זו.
פיתחתי מן תאוריה שאני קצת מתביישת להודות בה,
שאולי זה אותו רגש מיסתורי שגורם לי לחזור לפה, לקרוא על העבר, לצחוק, ולכתוב על ההווה החדש.
ה"מאוהבת" שבי, או משהו כזה.
ולמרות שמצחיק לי לקרוא את זה, לא מזלזלת בשום רגע.
אם זה נכתב פה, כנראה שזה היה אמיתי.
בזמן האחרון מחשבותיי עסוקות יותר מידי סביב גורל.
Destiny.
האמנם?
אם שני בחורים צעירים לא היו נהרגים בתאונת דרכים, הטיול של חברים שלהם בדרום אמריקה לא היה נקטע,
והם לא היו חוזרים לארץ מוקדם מהצפוי,
ולא היה חוזרים לעבוד, איתי,
ולא היינו מכירים.
מפחיד.
מזכיר לי את הסרט mr. nobody.
תחושה לא ברורה עוברת בי.
עבודה, ועוד עבודה.
כבר לא ישנה לבד. מתנחמת בזה.
טוב לי? טוב לי.
אז המצב בבית חרא, ואני תקועה בין שני מבוגרים שהרסו לעצמם ולי את שארית חייהם, וכמה אפשר להתעסק בזה...
כבר שלוש וחצי שנים שאני נמצאת בסיטואציה הזו.
והמצב הנפשי התחיל להשפיע על המצב הבריאותי, של אמא.
ואני בסדר.
זה הזמן שלי.
אין לי זמן לדברים אחרים כרגע.
מרגישה אגואיסטית.
ואז שוב חוזרת למצב אדיש.
עבודה, בירה, ג'וינט, חיבוק אוהב, צחוק של אושר, ארוחה טובה במסעדה, בזבוז כסף, צריכה להתחיל לחסוך, חלומות על חופים לבנים וים בצבע טורקיז.
זהו.
ככה עוברים עוד יום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
