ואגואיסטים.
ומונעים ממה שעושה לנו טוב.
לגיטימי.
איפה טמונה הבעיה? ולמה היא בכלל קיימת?
הרגשתי כמו מלכה אתמול. בתחפושת של החתול במגפיים, שהייתה אדירה ולא מספיק מוערכת, במקום חשוך עם מוזיקה שאני אוהבת,
רקדתי, ובהו בי מכל עבר, והרגשתי כמו מלכה. הטוורקינג מצליח לי לפעמים.
ובחיי שאני נראית טוב, אלוהים יודע את מי אני מנסה לשכנע פה כשאני כותבת זאת,
אבל למה אני הולכת לישון במחשבה על איזה דושבאג אימושנלי אנסטייבל, שדפק לי את השכל.
למה בתוך ים ההצעות וניסיונות הפיתוי, חלקם כושלים וחלקם פחות, אינני מצליחה למצוא ריגוש אחד?
אני כל כך צמאה למישהו שישכיח את שעל ליבי.
אבל סביר להניח שעד שלא אעזוב את העבודה, זה לא יישכח.
לעזאזל איתי ועם הספונטניות שלי, שהכניסה אותי לרומן מקולקל עם קולגה.
לעזאזל עם קלילות דעתי/ וזה שסמכתי על קולגה בת מיני באותה תקופה, מספיק כדי לספר לה על הרומן הסודי שהתפתח, ונגמר, וכאב,
ועכשיו היא נכנסה לרומן מקולקל איתו.
ועל מה לעזאזל אני תקועה?
על סקס טוב ולראות דקסטר ביחד?
תקועה כי הוא תקוע לי מול הפרצוף 3-5 פעמים בשבוע?
ועכשיו המחשבה עליהם...
אין לי זמן להתעסק בזה. לראש שלי אין זמן להתעסק בזה.
כמה קללות. כמה שנאה עוברת בי. מנסה להרגיע את עצמי במחשבה שאני לא צריכה לזהם את עצמי באנרגיות שליליות כאלה.
אני חיה באופרת סבון. מהפורטוגזיות המעפנות.
איכס.
מרגישה בת 16.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
