אני אף פעם לא יודעת איך להתחיל.
אם אני רושמת את כל זה לעצמי,
כי זה באמת ה"יומן הוירטואלי" שלי, ולא באמת משנה מי רואה את זה,
או שכן צריך לתת הקדמה עם הסבר.
ההורים שלי לא ביחד.
קורה, באסה.
גיליתי זאת כשהייתי בגיל 18,
ריב גדול ששמעתי דרך דלת חדרי הסגורה,
והבנתי שאבא בוגד באמא.
קורה, באסה.
המשפחה ה"מורחבת" היחידה שיש לי פה בארץ,
זה מצד אבא.
וכשהכל קרה, לאט לאט הם כאילו החליטו לא לתפוס צד, ולהיות אדישים לעניין.
כל כך אדישים, שאחרי 25 שנות נישואים, שבהן היו בקשר מצויין עם אמי,
היא זו שהייתה צריכה ליזום כל פעם "ארוחות משפחתיות", או סתם מפגשים, או קשר בכלל,
וגם הוא היה מאוד מועט.
והזמן עובר,
אבא לא עזב את הבית, רק חי בפינה שלו, כי ככה יותר נוח כלכלית.
וזה דפוק, דפוק מידי כדי שמישהו שקורא זאת יבין...
אני בקשר טוב איתו בגדול.
אבל הקטע הזה, שכל אחד בפינה שלו,
שאבא "מטייל" בימי שבת, אלוהים יודע איפה,
ואני לא יכולה לשאול היכן היה,
ואין ארוחות שישי כבר ממזמן,
ואם אני מבקרת את סבא וסבתא, זה בלי אמא,
והכל כביכול נורמלי,
וקל יותר לטאטא מתחת לשטיח.
היחידה שפגועה מהכל זו אמא, ויש גבול כמה אפשר להכיל כאב של אחר.
והנה ערב פסח.
ואני רוצה להיות אגואיסטית.
למה? כי אני יודעת שיש משפחות שאין להן, אין להן את האוכל, או ניצולי שואה בודדים וחסרי יכולת כספית,
או חיילים בודדים, או...
אבל...
יש לי.
ואני חוגגת את ערב פסח עם אמא.
אני, ואמא.
כי אבא לא טרח לשאול או להציע.
לא הוריו, בטח שלא אח שלו, דוד שלי, שהערצתי בילדות, שאפילו מזל טוב לא אמר לי.
הוא בטח יסע "לטייל", ויחזור מאוחר בערב.
ואמא שלי המקסימה, הו אמא,
מתכננת תפריט שלם לשתינו, שואלת מה לבשל,
כאילו הולכת להיות ארוחה של 15 איש.
אבל אין משפחה. וזה לא יהיה שונה משום ארוחת ערב רגילה.
בשביל מה להתלבש יפה אם גם ככה זה רק אני ואמא בבית?
וכל כך בא לי, לטלטל אותם, את כולם.
לשלוח מכתב נוזף לכל אחד מבני ה"משפחה" המסכנה שיש לי פה.
לסבא, לדוד,
לאבא...
ולהגיד להם שמאז ומתמיד ערב חג זה דבר שהיה חשוב אצלנו.
עם כל החילוניות שבנו, היה ערב חג מקסים, משפחתי.
והיום אפילו את המינימום אין.
ולא איכפת, לאף אחד.
איך אתם לא מבינים? רוצה לצעוק עליכם.
לא רוצה שיהיה חג בכלל. שיעבור כעוד יום רגיל.
אווירת שישי מבחינתי זה משמרת ערב במסעדה...
למה צריך ערב חג כדי לזכור שאני באה ממשפחה דפוקה ושבורה.
ואני כל כך גיבורה כל הזמן הזה,
כל כך,
שאני לא מפסיקה לבכות, נשברת מחדש לאלפי חתיכות,
וזוכרת רק עוד יותר אותו ואותה, שיחגגו מחר ערב חג מושלם עם המשפחה,
ואחכ בטח ייפגשו אחד עם השניה,
וכל זה רק גורם לי להבין, שכשזה מקולקל מבפנים, זה כנראה מקלקל הרבה לבחוץ...
הלוואי שהייתי "בינונית וסבירה". רק לערב אחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
