שבע שנים שאני מגיעה לפה,
לפרוק את שעל מוחי המשוגע,
שאף אחד בחיי ה"אמיתיים" יודע.
לפחות רובם לא.
אני לא יודעת בכלל איך אני אמורה להרגיש כלפי עצמי, כשאני קוראת שוב ושוב את העבר שלי, מפי.
שלא בטוח שהדברים בכלל קרו ככה,
כי... הם כתובים פה רק דרך עיניי.
עיניי האובססיביות והמטורפות, שהכל בהווה נראה להן נוראי,
אמנם רואות הכל אחרת היום, אבל עד כמה באמת אחרת (?)
ההתלהבות, ירדה. לכתיבה. לפריקת רגשות.
מי בכלל מרשה לעצמו להרגיש היום?
תמיד מצחיקה, תמיד צינית, תמיד "קלילה", תמיד ספונטנית.
מן רצף שלא נגמר.
תמיד כיף איתי.
רק לי לא כיף עם עצמי, משום מה.
ובתוך תוכי, פחד.
שאולי בכלל לא באמת כיף איתי. שיגיע היום הזה, שבו אפרוק הכל מול אחד בודד, ולמה שירצה להתמודד עם זה?
אז הם לא נשארו עד עכשיו.
אז גם לי כבר לא איכפת. ופתאום, כשרוצים להשאר, אני לא נשארת.
ושום דבר לא מספק.
וכן מספק.
ובאותו הרגע זה מדהים, אחרי כמויות של כל מיני דברים בדם שהופכים את הכל לנעים,
ובבוקר אני רק רוצה לברוח הביתה.
ובבית, אני מוצאת את עצמי בוהה בתקרה.
ואז בוהה בפלאפון, מאוהבת בשיחות שכנראה לעולם לא יהפכו למציאות.
שואלת את עצמי למה אני מכניסה את עצמי.
ומעניין איך ארגיש כשאקרא על זה בעוד שבע שנים.
מעניין אם הסיבה שאגיע לקרוא את זה,
זה כי שוב ארגיש צורך לפרוק,
כשסובביי לא יכולים להבין, רק ריק אינטרנטי.
ואם הישרא לא יקרוס,
ואקרא את זה עוד שבע שנים,
מקווה שאני - את, אהובה. ושקטה.
ולא באמת קוראת את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
