טוב,

 אחרי שעבדתי ממש קשה על להמשיך ולכתוב המשך לסיפור, הנה סוף סוף פרק נוסף . מקווה שתהנו.. =]

מאירועי הפרק הקודם -

" בוי, יש לי יותר קלאסה משלכם אי-פעם יהיה.." – הטיל עליהם.
 "בוא'נה, קלאסה הגעת לבצפר וכבר מתחיל להגיד מילים מפוצצות !"
 " לך תזדיין "
" ג'י, עוד מילה מפוצצת ", אמר איתן בציניות.

 - 5 -

 לקסי הלכה בצעדים מהירים על האבנים הורודות והאפורות, המסודרות לפי קבוצות במדרכה. היא קרבה אל בניין בית הספר והחליטה להיכנס מהשער האחורי. היא כבר הייתה לבושה במכנס לייקרה כחול, ומתחת למעיל החום הייתה אותה חולצת מלמלה סגולה, שלבשה היום בשיחה עם פרופסור גריפין. לפתע, הבחינה בחבורת הבנים, העומדים ליד בניין בית הספר ומסתלבטים אחד עם השני.
 " יו !.. מישהו מתקרב.. תחביאו ת'מיכלים..!", קרא ביילי. אשר הכניס את התרסיס בתוך מעילו, טרנט עשה כמותו ואיתן, תקע התרסיס מאחוריי גבו בתוך מכנסיו.
"רגע..", ניסה ביילי לזהות את הדמות שהלכה והתקרבה אל מול עיניו. "... זו רק בחורה.."
 "היי, מותק.. ", צעק אשר לעברה. " מו.. מותק.. בואי רגע!..", ואז אמר לעצמו כך שכל חבריו ישמעו,"... אני רוצה לאכול אותך עם כפית! לעז-זל!.. "
 " אשר..  אל תגיד את זה - היא לא פנויה בשביל גבר כמוך...-  היא צריכה גבר אמיתי, כמוני.. ", אמר ביילי ומשך בצווארון מעיל.
 "גבר ?! אתה עדיין מסתובב בבית עם פיג'מת סקובי-דו ואתה עוד קורא לעצמך גבר..??? תעשה לי טובה..!", הניד ראשו, כשאיתן וטרנט החלו לצחוק בקול. לקסי המשיכה להתקרב עוד ועוד אל המקום בו עמדו הבנים. היא חייכה אליהם חיוך מוזר ומסתורי ולא אמרה מילה. היא המשיכה ללכת לעבר הדלת.
 " היי מותק, מה את עושה כאן בשעה כזו בבצפר ? מה יש לך לעשות שם כבר? בואי לשחק איתנו !", צעק אליה איתן. היא פתחה את הדלת ונכנסה לבניין. היא עלתה במדרגות אל הקומה השנייה וצעדה במרץ אל כיתת הפיסיקה למתקדמים.
  היא פתחה את דלת הכיתה ונכנסה לתוכה ואמרה, " פרופסור גריפין, אני חושבת שמצאתי בשבילך משהו..", חייכה בערמומיות.
 הוא חייך אליה ואמר. " יפה, מיס ניוסבון. הראי לי. "
 " כן, פרופסור גריפין ", אמרה בלי למצמץ. היא יצאה מהכיתה ופרופסור עקב אחריה מחוץ לכיתה.

 באותו הזמן איתן, אשר, ביילי וטרנט החלו לרסס עם מיכלי הצבע הצבעוניים, על אחד מהקירות האחוריים של הבניין.
  " קלטו את זה !", קרא איתן. על הקיר היה רשום כעת – אוניל מסריח!
  " אוניל מסריח ! וו-הו!", צעק ביילי.
" אוניל חרא !", צעק אשר. " כן!"
  " אוניל....", צעק איתן בעיניים עצומות ופקח אותן וראה – מולו יצאו מהדלת האחרית, הנערה הבלונדינית, לקסי ולצידה לא אשר מאותו אחד...  הפרופסור גריפין !!!
 ".. חרא...", אמר לעצמו ולחבריו." תברחו!...", צעק והחל לרוץ הכי מהר שאפשר ככל יכולתו. האחרים נסו מהחצר כל עוד נפשם בם, אבל טרנט עצר לרגע במקומו, נעמד וראה מה קורה לאיתן." איתן..!", צעק אליו.
פרופסור גריפין רץ אחריו, הוציא מכיסו מזרק דומה למזרק שבו השתמש על לקסי, הצליח לתפוס בצווארון חולצתו הכחולה של איתן ולא הרפה ממנו.
  " היי... מה אתה עושה ?!?!", צרח ואז, גריפין החדיר את המזרק לצווארו. איתן נאנק מכאב. " אההה.... !", איתן היה מטושטש. הוא חש חולשה ומן שיתוק המשפיע על גופו. הוא הבחין בראייה מעורפלת בגבר שעומד מולו ובחורה שרצה אליו.
 טרנט שהיה עד לכל זה, נשא עיניו בהלם. הוא לא האמין למראה עיניו. אבל, גריפין שכעת הבחין בו מרחוק אמר ללקסי. " הישארי פה עד שהוא יתעורר.."
 " כן, פרופסור.."
  גריפין פתח במרדף כנגד הזמן אחריי הבחור שלפניו וטרנט, ניסה להתחמק ממנו כמה שיותר מהר ויותר רחוק ממנו. טרנט רץ לרחוב מקביל משכונת מגוריו וחלף מול סמטה קטנה. הוא עבר על פניה שוב ברגע שראה, שהגבר מתקרב אליו ונכנס לתוכה וניסה לעלות על קיר הרשת. הוא שם רגלו אחת אחריי השנייה ברשת ועלה הכי מהר שיכל. מישהו תפס בקרסול רגלו הימנית ומשך אותו כלפיי מטה!
 " מה אתה רוצה ??", שאל בפחד עמום, "..אני אתן לך מה שתרצה – רק תן לי ללכת..!", הרים טרנט את ידיו למעלה.
  גריפין עמד שם מול טרנט ודחף אותו אל שקי האשפה הזרוקים, ליד רשת המתכת. פניו נראו מאיימים ומפחידים יותר מאשר פעם. בידו האחרת הוא החזיק את המזרק הנוסף.   
" מה בדיוק אתה רוצה לעשות לי ?!", נלחץ טרנט מרוב בהלה.
 " אני רוצה לדעת מה ראית...", אמר גריפין בלחישה רכה.
" אני לא ראיתי כלום ! אני לא ראיתי כלום ואני גם אספר שלא ראיתי..!", אמר טרנט שהיה שרוי בלחץ ובבהלה עוד יותר. " אני נשבע! אני נשבע!.. אני מבטיח לא לספר..!" 
 " אני לא מאמין לך..", הניד גריפין את ראשו בשלילה, אמר בחיוך מרושע והתקרב אל טרנט בשני צעדים נוספים.
" נו ?! אני נשבע! אני נשבע ש..שלא אספר!.. בבקשה.. רק תן לי ללכת..."
  " אתם בדיוק אותו דבר -...",
" ..מה 'תה מדבר ?!", טרנט העביר מבטים מהירים בין גריפין למזרק.
 " כמו כל הילדים – תמיד מבטיח... ולא מקיים. " אמר גריפין והמשיך להתקדם אל טרנט.
 " לא, חכה רגע..! חכה...  לאאאא!...", אמר טרנט וניסה להגן על גופו. גריפין משך את טרנט במעילו ואמר, תוך כדי שהוא אוחז במזרק. " אל תדאג, אתה רק צריך .... להירגע!"
 "לא, עזוב אותי!.. מה אתה רוצה ?!..היי...!", צרח ועיוות את פניו בכאב, כשגריפין דחף אותו בכוח אל גדר הרשת ממתכת על בטנו.
 
 " היי!.. מה אתה חושב שאתה עושה?!?!?", נאבק טרנט בגריפין, כשגריפין נצמד אליו, סובב את זרועו הימנית לאחור ומשך אותה.
 " אח...!", צרח.
  " אל תדאג !... אתה תהיה ", לחש אל תוך אוזנו של טרנט, כשלחץ את המזרק בעורפו.
    "... מושלם. " 

 סליחה על הפרק הקצר - אני עוד כותבת וזה עדיין מבלבל גם אותי. החשוב הוא שאני מיישמת כמה מהעצות שלכם בסיפור, ( ספויילר ) לגביי מערכת היחסים בין קירה וקונור - יש התפתחות.

 טוב,

 אז היה לי היום יום בהחלט מוזר -  אמש ישנתי רק 5 שעות בלילה ! ומשם, רק המשכתי להתהפך מתחת לשמיכה. ואז, כשסוף סוף יצא לי לישון שוב, היה לי חלום מוזר על שהוריי קונים עוד בית במקום אחר בשכונת עוני. ואבא שלי היה זה שקנה את הדירה וגרתי איתו ( אגב, בחלום שלי הוריי לא היו גרושים, גם במציאות הם לא ). אז יצא שגרתי איתו בבית דירות קטן והיה לנו שכן שהיה מתעצבן אם היו מצלצלים לו בפעמון הדלת. קטע מהחלום שאני זוכרת היטב, היה שהדלת הקדמית התפרקה ואני פלוס שכנים נוספים שהכרתי בחלום, עומדים מחוצה לבית, בחצר. ואז עמדתי מול הדלת של אותו שכן וצלצלתי אצלו. והיה מוזר לגמריי, כי השכנים אמרו לי שיש לו תרנגולת שהוא אימן בכדי שתתקוף מי שמעצבן אותו. בקיצר, זה היה ממש ממש הזוי. מטורף.

 עכשיו, מכיוון שלא מכירים אותי - חשבתי להציג עצמי כניקי ( שם בדוי , מטעמי בטיחות והגנה ופרטיות ) ואני אוהבת יותר מהכל - לשיר. עכשיו ברצינות,מוזיקה היא כל החיים שלי ומאידך, אני גם מאוד פילוסופית, רוחנית ועמוקה. וכן, אני מאוד פתוחה ומדברת בגובה העיניים. אומרת כל מה שאני חושבת גם בנימוס ובלי טאקט. וסקרנית.

 מה שלא טוב אצלי זה הביקורתיות, הפרפקציוניזם שלי, הפחדים שלי שעם חלקם כבר התמודדתי והשאר לא - כי אני מתעלמת בכוונה ובלי כוונה והזיכרון שלי - כי לפעמים אני זוכרת ממש טוב ולפעמים לא, אז יוצא לי לגמגם את המילה "זה, זה, נו זה..." כתוצאה מהתאמצות להיזכר.

 אין לי במה להתבייש כשאני כותבת את כל זה ואומרת את הנ"ל אפילו פנים אל פנים. כיוון שבעבר היה לי חשוב לדעת מה אחרים חושבים עליי ולנסות להשתלב בין כולם ולהיות הכי נורמאלית ושפוייה כמו השאר. למדתי שצדקתי וטעיתי כאחד באישואים הללו -

 1. כבר לא איכפת לי מה חושבים עליי, כי אין על מה להרהר בעניין.

 2. זה שאני מנסה להוכיח שאני אחראית לחיי ושאני רוצה להתבגר, לא אומר בהכרח שאיני "שרוטה". לכל אחד יש את ה"שריטות" שלו. העיקר הוא לקבל כל אחד עם השטויות שלו ולא לתייג אף אחד לשום פוזה. לקרוא למישהו ערס, פרחה, "פוזאיסט" או לשפוט בנאדם לא הופך אותנו לחכמים יותר.

 3. אני יודעת מהם הערכים שלי. החינוך שקיבלתי פקח את עיניי להסתכל בהיבט אחר על העולם והחיים בפרט -

 שלא משנה מה יהיה הטרנד הבא, גם הוא יחלוף. למדתי שהדברים החשובים בחיים הם: המשפחה, האהבה והאמונה. אומנם איני באה ממשפחה דתייה או חרדית, אך אני מבינה את המשמעות בכוחה של האמונה. ותמיד פניתי "אליו" בעת צרה ובעת שמחה. אלה שלא מאמינים וגם אלה שמאמינים בכוחו, תמיד ידעו ש"הוא" שומר עלינו מכל צרה ושכל מה שהוא עושה, זה לטובה.

 אולם, החוזק האמיתי שלי לא היה אמיתי אם לא היה לי את האומץ. יש לי אומץ מיוחד שבאמצעותו עברתי את כל מה שעברתי וחיזק אותי פסיכולוגית, מנטלית, פיזית, נפשית... הכל. למרות שאני "ריגשי". אבל, יוצא לי לשלוט בזה, לעיתים נדירות. לא זוכרת ויודעת מתי, אבל נדירות. =]

 הפואנטה שאני מנסה להגיע אליה - היא שאיכפת לי מאחרים, יותר מאשר עצמי, ככה היה אצלי תמיד. מהחוזק והאמונה שנטעה בי, הכוח שלי הוא לא להישבר והייתי רוצה ואני מוכנה להחדיר בכם את האמונה שלי. כי לחיי לא היו משמעות מבלי לעזור לאחרים, להקשיב להם, לחבק ולתמוך. אם אי פעם תרצו לדבר - על כל נושא, הנני כאן ועם ראש גדול על הכתפיים.

מקווה שהבנתם כבר מי אני... ובנימה זו, מאחלת לכם יום טוב ורגוע, בכל צבעי הקשת והמשך שבוע נעים. 3>3>3>

           !!! with all my heart, Nickey

 אני מניחה שאף-אחד לא מי יודע מה מתעמק בסיפור שלי. זה גורם לי לחוש עצובה ופתטית שאני ממשיכה לכתוב כאן, אבל מה לעשות ? כנראה זה הטמטום שלי שמושך אותי לכאן.

 סורי, אני במצב רוח לא מי יודע מה היום ומותר לי ואין לי איך להסביר לכם מה שאני עוברת כרגע, חוץ מהעובדה שאני בגיל מסויים ואין לי ממה להתפרנס ( אין עבודה ) וגם לא משנה מה אני עושה, גם אף-אחד לא רוצה אותי או רוצה לתת לי הזדמנות וזה פוגע ומתסכל ואני מרגישה חרא עם זה. ונמאס לי, בקיצר.

 לכן, אני מתעסקת עם השטויות שלי של הכתיבה, השירה, העיצוב בגדים וזה בגלל שאין לי מי יודע מה לעשות בימים אלה, אז אני ממשיכה לכתוב.

 טוב, בלי שטויות נוספות שיהיה לכם קריאה מהנה ( למי שקורא.. )

מאירועי פרק הקודם -

ג'יין לגמה מספלה ושתקה. מוחה היה ריק ממחשבות ולא היה מסוגלת למצוא על מה עוד לדבר. היא רק הביטה בעיניו ופצתה.
 " אני מאוד שמחה להכיר אותך. " הוא חייך ברצינות מעטה ובכל זאת ניתן היה להבחין שהוא באמת מחייך.
 " גם לי, ג'יין ", השיב ולגם מספלו. " העונג כולו שלי. "

 - פרק 4 - 

                              *          *          *          *          *          *

  כשקירה נכנסה הביתה, הראה השעון הגדול התלוי במטבח על השעה אחת עשרה וחצי. "אימא ?..", קראה קירה ועמדה לתור אחר דמותה, כשראתה אותה כבר יושבת בסלון עם... פרופסור גריפין. היא נאלמה בתדהמה ושאלה.
 " אימא... מהמה עושה כאן פרופסור גריפין ?"
" אני רוצה לדעת קודם-כל איפה היית ?", חקרה כאשר עמדה, התהלכה לכיוונה ושילבה ידיה. קירה ניערה מוחה לרגע מהמחשבה שגריפין בביתה וענתה.
 " הייתי בחזרות, עם הלהקה. זוכרת ? אמרתי לך. " יידעה אותה. ארשת פניה של אימה התרככו למראה בתה.
 " יש דבר כזה שנקרא להתקשר. מכירה ?", התחכמה איתה. " לא כל-כך להרים טלפון ולהגיד לי איפה את נמצאת. "
 " טוב, בסדר – סליחה ", המשיכה. " שכחתי. " היא בחנה את פרופסור גריפין, שסרק אותה בעצמו מכף-רגל ועד ראש. היא כיווצה עיניה בחשדנות ושידרה מסר שיפוטי כלפיו.
 " המורה שלך בא לבקר ואמר לי למסור לך את זה.. ", היא הגישה לה דפי נייר משודכים וחייכה ברוך.
 " כדאי לך להודות לו. שוחחנו עלייך רבות והוא סיפר שאת אחת מהטובות בכיתה. " קירה לקחה את הניירות בידיה במבט תמוה, העבירה מבטים חטופים בין אימה וגריפין וחזרה והביטה בציון, מילה מסוימת ושורות של משפטים ושאלונים אמריקאים. היא קראה – " מצוין, המשיכי כך !" ועיוותה קצה אחד מפיה לחצי חיוך מבויש.
 פרופסור גריפין שתק במשך שיחתן של ג'יין וקירה. הוא לא העז להתערב או לשפוט אף-אחת מהן וחש כגלגל חמישי, לכן סגר את  תיקו ולקח מעילו בידו וסח.
 " ובכן, השעה מאוחרת. ומוטב שאצא לדרכי ולא אפריע לשיחתכן. ערב נעים ולילה טוב שיהיה לכן. " התקרב לעבר הדלת ופתח אותה. לפני שיצא, פנה לעברן, הנהן פעם בנימוס ובקול שליו, שב בנועם. " ברשותכן ", דרך רגלו על שטיח הכניסה החוצה וטרק הדלת אחריו בזהירות. הן נשארו דוממות במקומן, בעת שגריפין כבר היה מטרים ספורים הרחק משביל הגישה למשכנן. כשיצא מטווח הראייה, הוציא מכיס חולצתו טלפון נייד וחייג מספר. צליל החיוג פעל ועמד לקשר אותו עם אדם נוסף.

                                   *****************
                                            [ 23:40 ]
                                   *****************
                                ( הפלאפון של לקסי מצלצל )
                                           " הלו ?"
                                     " מיס ניוסבון..?"
                                             " כן ?"
                    " זוכרת מה אמרתי בקשר להוראות שלי ?"
                                  " כן, פרופסור גריפין."
             " יפה מאוד. אני אחכה לך בכיתת פיסיקה למתקדמים. "
                          " אוקי, פרופסור גריפין – אני בדרך. " 
                          
                                  *****************

 
בשעת חצות, הגיעו כמה נערים לבושים במעילי עור וג'ינס, ג'ינסים רחבים ונעליי ספורט אל השער האחורי של בניין בית הספר.
 " אז מה, אנחנו הולכים את זה ??", אמר אחד מהם, שהיה בחור לבן עם ג'ינס, חולצת טריקו כהה ארוכה מעל ז'קט ג'ינס כהה ולו שיער שחור מלא ג'ל, עיני שקד והוא החזיק בידו תרסיס צבע קטן. שמו היה טרנט.
  " כן, אנחנו, בהחלט הולכים על זה !..", אמר זה שלצידו, שהיה אפרו-אמריקאי, לבוש בחולצה לבנה ארוכה, מעיל עור שחור מעל ומכנס רחב תואם לצבע מעיל העור ושמו אשר. אחד מהבחורים משמאלו, היה בחור לבן נוסף, שלבש חולצה קצרה וקפוצ'ון שחור מצמר עם ג'ינס.
 היה זה ביילי שאמר, "..'סתכל!" והתגנב מאחורי טרנט שהלך מימינו של אשר. הוא חיקה את הליכתו ושרבב את שפתיו.
  ' או, מותק, מותק...', הניע את שפתיו, ניער את ידיו מאחורי גבו ועשה כל מיני תנועות מגונות והניע שוב את שפתיו ואמר ללא קול,' נשק לי בתחת...' 
  טרנט הרגיש, שמישהו הוא הולך אחריו. הוא הסב את ראשו לאחור, דחף בידו השמאלית אתת ביילי ואמר, "תגיד מה 'תה, דפוק ?" וצחק.
 "אני סתם צוחק איתך, טרנט..", הוציא ביילי את לשונו החוצה.
 " אל תתעסק איתי, אחא. לי אין חוש הומור, ברור ?"
   " ולמה זה ?.. ", שאל ופנה אל אשר, " אתה עצוב בחיים כמו אשר ? "
 " הוא ? בחיים לא! הלוואי והייתי עצוב כמוהו.. ", אמר טרנט. " לפחות לא הייתי בתול... "
 " יואו, הוא נפל עליך ! ", אמר ביילי וצחק בעיקר על אשר. אשר הסתכל עליו וכמעט עמד לצאת מכליו.
 " יו, ביי – כדאי שתסתום ת'פה לפני שאני דוחף לך את הרגל לשם !", איים.
  " עדיף שתדחוף לו תרגל לתחת, ככה ייצא מהמחשבה שהוא בכלל לא בתול..", גער טרנט והתגרה בו. אשר גיחך בקול עליו.
   " אה-הא! בו-יה.. ", צחק איתן, עוד אפרו-אמריקאי שכל בגדיו היו כחולים: ג'ינס, חולצה ארוכה עם הדפס לבן, ועליה מעיל ג'ינס. " סוף סוף! נקמה מתוקה... "
 " בוא'נה, כשזה מגיע – זה מגיע. חשבתי שאתה יבש כמו האישיות שלך..", אמר ביילי.
   " אחותך יבשה!.. אני יודע שאני קול למרות שאני לבן ", הסתכל טרנט בביילי.   
 " אתה באמת לבן ", העיר איתן וטרנט הביט בו בקרירות.
 " היי, אתה אמרת!", ציין איתן.
 " בוי, יש לי יותר קלאסה משלכם אי-פעם יהיה.." – הטיל עליהם.
 "בוא'נה, קלאסה הגעת לבצפר וכבר מתחיל להגיד מילים מפוצצות !"
 " לך תזדיין "
" ג'י, עוד מילה מפוצצת ", אמר איתן בציניות.