היי... מה קורה ???? אצלי הכול נחמד, כרגיל.

 אני ממשיכה לקרוא את ה- "Interview with the Vampire", והוא קצת מעיק לי. לפעמים, כי הכתב ממש קטן שזה הכי מעצבן. ולמרות הזיכרון המדהים שהשתפר אצלי והמילים החדשות, לפחות לעומתי שלמדתי - זה מרגיש לי כאילו לא בא לי לקרוא אותו.

 ואני מכריחה את עצמי. למה ? כי אם לא אעשה את זה, ארגיש שאני לא עושה משהו פרודקטיבי עם עצמי, ואף שאני לא חכמה מספיק.

 אין לי מושג למה אני חשה ככה, כנראה שזה כך. אני רק יודעת שזה באמת ספר מדהים, ושהצבתי מטרה יחידה, לנסות לקרוא לפחות ספר אחד טוב. ואם זו רייס במקרה, זה מעולה בשבילי. אני בדיס-אוריינטציה כרגע, ומאוד לא מפוקסת כרגע. המוח שלי עייף. אני עייפה פסיכולוגית ומנטלית. אני זקוקה למנוחה.

 טוב, אני אעבור לחדשות אחרות. הסרט החדש מסאגת דמדומים, ירח מולד עלה לאקרנים החודש ב-51 מדינות !!! ובחודש הבא אולי יגיע אלינו. אולי, אני מדגישה.

 העלילה בחלק השני מתקדת על התאוששותה של בלה מתקיפתו של הערפד שתבע את חייה, וכעת היא חוגגת את יום הולדתה עם אדוארד ומשפחתו. אולם, לאחר תאונה קטנה שקרתה במהלך החגיגה כתוצאה מדם שנזל מבלה, מראה שהיה עז מדי כלפיי משפחת קאלן. מחליטים הקאלנים לעזוב את העיר פורקס, וושינגטון למען ולטובת בלה ואדוארד. שבורת-לב, מוצאת בלה נחמה בהתנהגות חסרת זהירות בחייה ובמקביל נרקם קשר בינה ובין ג'ייקוב בלק ( טיילור לאוטנר ).

 לא אספר יותר מזה, כי אז זו לא תהיה הפתעה.

 עכשיו, אחרי ששכחתי, לא בכוונה, לעדכן פרק נוסף, הנה לכם בתוספת תמונה מהממת של שני המהממים - רוברט פטינסון וקריסטן סטויארט => אדוארד ובלה, בשבילכם !!!!!

are they cute, or what ?

  ועכשיו, שתהיה לכם קריאה מהנה !!! =]

                                         * * * * * * * * * * * * * * * פרק 12  * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

 מאירועי הפרק הקודם -

 " הס, הס יקירתי ", ניחם. " הכול יהיה בסדר גמור. אל דאגה, עוד תמצאי דרך לשכנע אותו לעבור צד. " הביט בהרהור אפוף עורמה ונקמני.
 " תודה, מר גריפין, על הכול. אתה צודק, אתה תמיד צודק. "

לא אשתמש במשפט פתיחה צולע. הנה פרקנוסף - קריאה מהנה !!!

 3> 3> 3> 3>

 לאב יו, סוויטיס !!!

 מאירועי הפרק הקודם -

 " למה את מתנהגת ככה ?!", שאל והיא נטרפה מדעתה ולפתע החלה תוקפת אותו. הוא עצרה את ידה, בה החזיקה את שבר החרסינה ואת ידה השנייה. היא צרחה והוא סובב אותה אליו והחזיק בזרועותיה.
 " אני מצטער ", התנצל. " אני..."
 " פפפ... ", גנחה. " תוריד ת'ידיים שלך, חתיכת סוטה !"
 הוא שיחרר מעט את אצבעותיו שנכרכו והחזיקו בה והיא משכה אליה ידיה חזרה. היא ידעה מה לעשות עכשיו...
 היא נשאה אליו מבט אימתי מקפיא וזדוני.
 " אתה עוד תשלם על כך... קונור. "

               * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * 

                                                          - פרק 11 -

 היא אספה את חפציה ויצאה חיש מביתו בלי להביט לאחור. מזג האוויר הסתווי הנוח של קרני השמש הזהובות שחדרו דרך חלונות הסלון, התחלף באקלים סוער של גשם ראשוני והפכפך, שטיפותיו האלכסוניות התדפקו על הזכוכיות השקופות. קונור מיהר לסגור את החלון הפעור למחצה ממולו, בעת צאתה מביתו.
 בעודה מתקדמת בצעדים מהירים וקצובים על שביל הכניסה, עברה בריאנה הרטובה עד לשד עצמותיה למדרכה הצדדית וחלפה על פני אילן בינוני ועלים כיסו את ענפיו הערומים על יתר מידה. היא הוסיפה ללכת כל הדרך, בטרם זלגו על לחיה הדמעות שפרצו מעיניה חוץ מטיפות הגשם שהתווספו וגלשו על ראשה, פניה ושאר איברי גופה, כולל בגדיה. היא לא ידעה לאן ולמי לפנות, על אף פי שהבינה שמבחינה הגיונית, רק הוא יוכל לעזור לה – גריפין. בגב זקוף ועיניים נשואות מעלה, החישה את צעדיה אל הבית במעלה הגבעה.
 הבית הזה לא היה שונה משאר דירות הקרקע, אך הוא היה מיוחד : מעונו היה בעל שלוש קומות ועמודי אבן עשויים לבנים אדומות, עצי דקל קטנים קישטו חצרו ושביל הגישה לכניסה, חלונותיו היו מעוצבים בסגנון מימי הביניים ורעפים אדומים כיסו את גגות דירתו. עוד חצי קילומטר והיא מגיעה לדלת הכניסה האפורה, שלידה עמד פעמון חום בינוני מקולף. היא עברה רק רבע קטן מהדרך ועדיין זה נראה כאילו יש עוד הרבה ללכת.

טוב, הבטחתי - אז אני מקיימת. עד כמה שאפשר...

 האמת, ניסיתי להמשיך קצת מאיפה שנתקעתי ויצא נחמד. עכשיו, אני רוצה וצריכה לעבור לקטע אחר ואין לי מושג מה לעשות, מאיפה לכתוב ועל מה. לפי התגובות שקראתי הבנתי שעליי להשקיע במערכת היחסים בין קירה וקונור. ו...אויי...! עכשיו, אני יודעת איך להמשיך.

 בקיצר, הנה הפרק ה-10.

 מאירועי הפרק הקודם -

 " שמעתי אותך מתנשף ונראה לי שאתה מיואש ", סחה. " היית רוצה שאלמד אותך ?", הציעה. הוא מילא פיו מים וחשק שפתיו.

 " א.. למה לא ?", השיב חיש מהר. " תודה. "

 " אין בעד מה ", לקחה שוב  את עטה בידה הימנית והחלה ממשיכה לרשום.

                          * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

                   - פרק 10 -

 קרני השמש של אחר הצהריים הפיצו את אורם על גג ביתו של קונור מקנייט וחדרו דרך חלונות הזכוכית המרובעים והמעוצבים. הן הזהירו באור נוגה ומעומעם את חפצי הבית ורהיטיהם - שולחן העץ החום האליפסי, שהיה ישן ועתיק ובעל רגלים מסולסלות, כוסה במפת קרם לבנה רקומה פרחים. אותו שולחן הוצב על שטיח פסים אנגלי אדמוני, ומנגדו התבססה ספה ארוכה ופשוטה דו-מושבית, מבד נובה בצבע קאמל. לצד הספה הייתה כורסה מצבע בד חרדל בהיר ומול שתיהן, טלוויזיה בינונית על מזנון צר עשוי עץ אלון. על השידה השמאלית הונח כד תכול ובו פרחי סחלב כתומים.

 קונור התהלך בחוסר-רוח באזור המטבח ונקש באצבעותיו על הדלפק בציפייה. הוא העיף מבט חטוף בשעונו המתנדנד על ידו השמאלית ואז השיבו לחצר האחורית מבעד לחלון המטבח הפתוח ומשם לשולחן.

 צלצול בפעמון הדלת הפר את דממת החדר, וליבו של קונור קפץ. הוא ניגש לדלת הצחורה וקיבל בברכה את פניה של בריאנה. שיערה הבלונדיני והחלק היה אסוף בקוק גבוה והיא הייתה לבושה בחולצת וי ארוכה תכולה וג'ינס בהיר. לרגליה נעלה סניקרס צבעוניות. היא בדיוק בירכה אותו לשלום כאשר הזמין אותה להיכנס לביתו.

 " היי ", הטתה ראשה לימין וחייכה באדיבות כובשת לב. קונור אף-פעם לא שם-לב ליופייה הזוהר של בריאנה - ריסיה הארוכים השחורים נמשחו במסקרה, עפעפיה שמצמצו פעם אחר פעם הדגישו את עיני השקד הירוקות המלוכסנות, שפתיה הלבביות הורדרדות חייכו אליו בעודן ביישני. הוא ניער עצמו מהמחשבה על כך ואמר.

 " היי.. בריאנה ", השיב וחש כי הוא מסמיק.

 " אז, תעזרי לי עם המתמטיקה ?", חפן ידו בשיער ראשו תוך כדי שהיא ממהרת להתיישב. היא הוציאה מתיקה האפור את ספרי החשבון ומחברתה ופתחה הספרים בפרקי חקירת הפונקציות; היא נשאה אליו עיניה וסחה.

 " טוב, בוא שב ונתחיל מהתחלה.. ", הסבירה בשעה שקונור הלך לכיוונה לאזור הסלון והתיישב גם הוא על הספה הדו-מושבית.

 " אוף, אני לא מבין את זה !,, התרגז. " אני שונא מתמטיקה ! למה צריך את זה ?", רטן והניח ידיו על מצחו בתסכול. היא עצמה עיניה לרגע ולקחה אוויר לנשימה.

 " אוקיי, תראה... בוא קח נשימה ארוכה לבפנים." ניסתה ככל יכולתה להרגיעו.

 " לא יכול. זה יותר מדי בשבילי הדבר הזה...", טען. " בלתי אפשרי שאירגע אם אני רואה תרגילים מול העיניים... "

 " תירגע, זה קל. " שחקה בקלילות. " עכשיו, קח נשימה עמוקה לבפנים...", ולקחה נשימה. קונור פעל לפי דבריה למרות חוסר סבלנותו ואי הנוחות שאפפו את רוחו ונפשו יחד.

 " אוויר החוצה...", ונשפה אוויר מריאותיה לחלל החדר עד שקונור חש את הבל נשימתה. הוא עשה כמוה ועדיין לא נרגע. להיפך, תיעובו למקצוע הלך וגבר והטריד אותו באופן מוחשי כל-כך שהתחשק לו לצרוח.

 " אוי, ברי ,, הוא הפיל את גופו העליון על גפיו בעצבים. " אני מה זה מצטער. אני כזה טומטום. " קרא לעצמו.

 " אתה לא טומטום. לא כל אחד מבין את זה, אבל חשוב לנסות. " טפחה על שכמו. כעת היא הביטה בו בלי למצמץ ולרגע, קונור חשב שאולי היא בוחנת אותו. היא הישירה מבטה אל אישוניו ולא הנידה עפעף ואז קלטה מה היא עושה והפסיקה. היא הציעה לו לנסות גישה אחרת.

 " בוא ננסה את זה - עצום עיניים...", חייכה. " ותן לי את ידיך.."

 בגבה מורמת, ארשת פניו העלתה הבעה מבולבלת ומוזרה, ובריאנה החלה להסביר את כוונתה.

 " אל תדאג, אני אעזור לך להירגע...", אמרה בקול חושני ומפתה ונתנה בו מבט מושך עוד יותר. רק מלהביט בעיניה, שאב קונור את הילת האנרגיה הנפשית והפיזית שחשב והיה בטוח במשיכתה אליו. היא נראתה נלהבת ולהוטה לאותה שנייה בודדת, ואולי היה זה סתם פרי דימיונו. היא עצמה עיניה ולקחה ידיו בידיה, לבסוף שחה בלחישה.

 " טוב, לנשום עמוק פנימה " נשמה וקונור השתדל להיות פתוח לגביי העניין ופעל על-פי הוראותיה.

 " לנשוף החוצה , נשפו יחדיו. הם חזרו על הפעולה פעם נוספת והיא הוסיפה לומר.

 " יופי, עתה אני רוצה שלא תחשוב על דבר. רוקן את מוחך מכל מה שמטריד אותך ודמיין את מה שעושה לך טוב. "

 הוא החל למנות את מחשבותיו המטרידות את רוחו והתאמץ למחוק מקודקודו כל רעיון, ביטוי ומושג עליו אי-פעם הרהר או פינטז: היציאה עם קירה לנשף הקרב, בית הספר, הלחץ מהמבחנים, השנאה למקצועות הלימוד והעניין הלא סגור עם מר גריפין - שלא היווה התעניינות קדחתנית משום-מה.

 " תו לאותו רגש שאתה מקבל מהתחביב האהוב עליך להציף אותך, למלא אותך. חשוב על הסיפוק הפנימי התורם לגופך, לנפשך - לחדור לעצמות ולאפוף אותך באופוריה. "

 כל מילה ומילה שאייתה נאמרה בלחישה מלטפת. קולה הרך והנעים הפך לחלק ממנו, והוא נפל שדוד לקסם קולה הערב. ההרגשה הטובה והמקלה שינתה אותו והוא הבחין בזה בתת-המודע.

 בריאנה פקחה עיניה וסקרה את עיניו העצומות הגדולות, אפו הארוך והרחב ( לא יותר מדי, אלא בגבול הנורמה ), תווי פניו הצעירים והחלקקים, עצמות לחיו ושפתיו העבות הבהירות. מאידך, הוא לא ידע מה היא זוממת עד לאותו רגע - היא לא גילתה לו ,לולא כן - התוכנית הייתה נהרסת באופן טוטאלי.

  היא קירבה את פניה אליו בשפתיה המלאות והמגרות, עיניה מרצדות על עיניו הסגורות ושפתיו, וכל סנטימטר נוסף שהתקרבה נשמה בריתוק מסתורי. כשפניה הרכים היו סוף-סוף במרחק אינצ'ים ספורים, באיטיות מכוונת ומדוייקת, השעינה שפתיה על פיו ונשקה לו.

 הוא פקח עיניו בתמיהה וראה את ברי נושקת לו, מסיבה לא ברורה. הוא רצה להגות מילה מפיו, אך הוא היה קצת מתוח ונרגש. הוא הגיב כשנשקה לו שוב, אולם חש מוזר בקשר לזה. זה לא הרגיש לו נכון -

 ' זו לא ברי שאני רוצה לנשק, זו קירה. אני אוהב את -קירה. '

 הוא הדף אותה בעדינות ואחז בכף-ידה. היא הסתכלה עליו בדאגה מובכת ומבוישת. אישוניה בהקו כמראות מזוגגות והיא נאלמה בפה פעור למחצה, בעודו מבהיר לה את כוונתיו.

 " א..", מלמל. " ברי, את- אני חושב שאת מאוד יפהפייה. ומתוקה ונפלאה, אבל.. אני לא מחבב אותך בדרך זו. זה היה מאוד נעים, הנשיקה. ובכל-זאת, אני מחבב מישהי אחרת. "

 ברי הביטה ללא ניע בקונור מבלי לשנות תנוחת ישיבתה על הספה. הוא נמלא מורא לאור חוסר תגובתבה של ברי והבעת פניה הנדהמת.

 " את בסדר ?", שאל בנועם ואחז בכתפיה. " ברי..?"

 ברי הרכינה ראשה מטה ועצמה עיניה. היא טלטלה מעט ראשה לשלילה ופיה היה חתום.

 " ברי ?", העיר לה. " הכול בסדר ?"

 היא הזדקפה מיידית והרימה מבט דל-הבעה, בקצה אחד של עינה עמדה דמעה קטנה שזלגה על לחיה. היא ידעה שהיא בוכה, לכן ניגבה דמעתה באצבע המורה.

 " אני בסדר " ענתה בקול רגיל, ללא רגש וזייפה חיוך. " אני בסדר.. " קונור הרצין למראה התאוששותה המהירה של ברי ,על אף החשד בתשובתה.

 " את בטוחה ? כלומר, אני מקווה שלא קיבלת את הרושם הלא-הנכון. "

 היא נדה בשלילה והשיבה. " ככל לא. "

 " אוקיי ", נשם ובחן אותה בקפידה, למראה החיוך שירד משפתיה והבעה משונה התפשטה על פרצופה - היה זה מבע קר, נוקשה ומלא כעס.

 " ברי, את לא נראית בסדר. אני צריך לדעת שאת בסדר, איני רוצהש... יהיו מתחים בינינו. מבינה ? איני רוצה שתכעסי עליי, אף שמותר לך לכעוס... "

 " אני לא כועסת ", חזרה באותה נימה רובוטית, חסרת חיים. הוא הביט על ידה, שנקמצה לאגרוף ורעדה בזעם.

 " אב.. ", החל לומר ופתאום היא קמה על רגליה.

 " איני כועסת, איני כועסת. איני כועסת. לא כועס. לא, אני לא... " חזרה כזומבי. היא ריצדה על חפצי הבית, ובראותה את כד הפרחים - הרימה ארותו והשליכה אותו ארצה. היא הרימה חתיכת שברמכד החרסינה התכול וצעקה עליו - " זה לא נכון ! מה שנכון, תמיד נכון.. מה שנכון, נכון. מה שלא נכון, זהרע ! מה שנכון, טוב, מה שלא - רע !! מה שנכון - טוב, מה שלא - רע !!"

 היא עמדה במקומה והמשיכה לצעוק את המילים הללו, כשידיה קמוצות לאגרופים ובאחד מהם לחוצה חתיכת החרסינה השבורה. פיסת הכד השבורה בכפה, חתכה אותה וידה דיממה על הריצפה. קונור נבהל ונחרד למעשיה.

 " היי, היי - הירגעי !", התקדם לכיוונה. " מה יש לך ?"

 היא צעדה לאחור והתרחקה. הוא, מצידו בחר לשמור על קור-רוח וניסה לעזור לה, במקרה ותצא משליטה.

 " למה את מתנהגת ככה ??" שאל והיא נטרפה מדעתה ולפתע החלה תוקפת אותו. הוא עצר את ידה, בה החזיקה את שבר החרסינה ואת ידה השנייה. היא צרחה והוא סובב אותה אליו והחזיק בזרועותיה.

 " אני מצטער ", התנצל. " אני.. "

 " פפפ.. " גנחה. " תוריד ת'ידיים שלך, חתיכת סוטה !"

 הוא שיחרר מעט את אצבעותיו שנכרכו סביבה והיא משכה אליה, את ידיה חזרה. היא ידעה מה לעשות עכשיו... היא נשאה אליו מבט אימתי מקפיא וזדוני.

 " אתה עוד תשלם על כך... קונור. "