טו,ב זה הסיפור הראשון שלי. תקראו ואם תאהבו - הגיבו. לא - בסדר גמור. הערות בונות מתקבלו בשמחה.
העיירה המושלמת
הכול מתחיל במקום קטן בטקסס, שנקרא קינגסויל. זה היה בוקר יפהפה, בו השמש זרחה בשמיים הכחולים , חסרי הענן, כמו תמיד וזהו המקום שגם סיפורנו מתחיל. תיכון אוניל מעולם לא נראה כה לחוץ, במיוחד לקראת השנה האחרונה של תלמידי השכבה. מבחני הבגרות עמדו בפתח , אך זה לא עצר את קירה פורד לחמוק אל מחוץ לבית הספר בפעם ה-מי-יודע-כמה..
היא הייתה בעלת שיער שטני עם גוונים חומים בהירים, עיניים חומות, ולבושה בג'ינס עם הדפסים וחולצה בצבע צהוב-חרדל.
"היי, קירה..", קרא מישהו שרץ לקראתה. היא הסתובבה אל האדם וחייכה חיוך רחב מלא שיניים לבנות ומבריקות.
"היי.. מה אתה עושה כאן ? אתה לא אמור להיות בשיעור עכשיו ? אני יודעת שאני לא.."
הוא הניד בראשו כלא-מבין.
"שיעור חופשי..", הסבירה,. " כן, ככה זה כשהפרופסור לביוכימיה לא מגיע לשיעורים ביום חמישי.."
היא הביטה אל קונור בעל שיער חום בהיר, עיניים עמוקות ולגופו ג'ינס, חולצה כחולה כהה ומעל חולצת משבצות עם צבעי כחול-כהה, בהיר ותכלת כהה. "אז לאן את מתחמקת והאם את רואה אותי איתך, כי ממש לא בא לי על היסטוריה עכשיו...! "
"תלוי..", צחקה קצרות. "איפה בדיוק אתה רוצה לראות אותנו?"
"בקלאב 79 ? "
"בוא נלך..."
קירה וקונור הכירו מאז שנפגשו פעם ראשונה בכיתה ז', בחטיבת-הביניים, "אוניל ג'וניור". הם נשארו החברים הכי טובים וזכרו את עצמם כצמד חמד מאז שהצליחו לשרוד את תקופת החטיבה והתיכון, רק בגלל החברות העמוקה ביניהם. "קלאב 79", שתמיד היה פתוח אחריי הלימודים - היה שילוב של מועדון ומסעדה,שהתפרנס בכבוד - בעיקר מההופעות של הלהקה שהקימה קירה, בה הייתה הזמרת הראשית ונגנית בגיטרה בס.
"היי..", נפנפה ידה לשלום לעבר עוזרת-המנהל של המקום. טורי, היה שמה והיא בדרך-כלל הייתה בנאדם חברותי ורגוע, אבל היום היא התחילה ברגל שמאל וניסתה לא להראות זאת. טורי האדמונית, היו מעט נמשים על אפה ולחיה, ועיניים כחולות כים.. היא הייתה לבושה בטייץ שחור וחולצה סגולה, אליה חוברה תגית קטנה שחורה עם הדפס של שמה בלבן.
"חשבתי שאת מתחילה בארבע? עוד מוקדם.."
קירה העבירה מבט חטוף לעברה והמלצרית אמרה בהבנה.
"הבנתי.."
קירה וקונור תפסו להם מקומות ישיבה. "את קולטת שעוד 4 חודשים אנחנו יוצאים מפה??"
"תאמין לי.. הייתי מעדיפה ככה. הלוואי שפרופסור בלק תמיד יאחר. הייתי יכולה לעבור את ארבעת החודשים האלה - ככה..!" והקישה באצבעותיה..
רק הקישה באצבעותיה וגבר נכנס למועדון. הוא היה כבן שלושים, לבוש בחליפה מחויטת שחורה עם עניבה תואמת. לעיניו היו צמודות משקפי ראייה ללא מסגרת, והוא התהלך לאט, בזהירות ובגאוותנות אל עוזרת-המנהל.
" סלחי לי..", ביקש בנימוס.
"כן, בבקשה ?", שאלה טורי בעודה מנגבת את הדלפק.
" היכן המנהל ?", שאל.
"הוא ..ייצא ", אמרה וכיווצה את שפתיה. "הוא אמור לחזור יותר מאוחר. למה ? למסור לו משהו ?"
בזמן שהאדון וטורי ניהלו ביניהם שיחה, קירה וקונור החלו לסרוק אותו מכף רגל ועד ראש.
" 'סלחי לי..?' ", לחש קונור, "מה, אנחנו בארמון המלכה ולא שמנו לב?" וצחק.
"הוא כזה מוזר..", אמרה קירה וניסתה לעצור את צחוקה. הגבר הסב את ראשו באיטיות לאחור וכחכח בגרונו. הם הרימו לרגע את מבטם אליו ושמו לב למבט הרציני בעיניו והפסיקו לצחוק. קירה נשכה את שפתיה וקונור כיסה את עיניו בידו. האדם המבוגר הסתובב אליו ואמר, "יש לך משהו לומר לי, בחור צעיר ?"
" לי ?", הסיר את ידו ושאל, " אתה מדבר איתי, אחי ?"
האדון חייך חיוך די נבזי ומתחכם, " איני רואה מישהו אחר שאני מדבר אליו, נכון ?", השיב לו האדון בחלקלקות.
קונור לא פצה את פיו.
" ואיני אחיך, אלמלא תדבר אליי בכבוד שמיוחס כלפיי ", חיוכו נעלם משפתיו ושוב הרצין פניו במין הבעה קרת רוח.
" האם דבריי ברורים ?"
"כן, אדוני ", ענה קונור לשאלתו הרטורית של האדון בצייתנות מהירה וחדה.
לאחר שהאדון המוזר יצא מהמועדון, קירה הביטה בעיניו של חברה כלא מאמינה ובהלם.
" כן, אדוני? ", חזרה על דבריו של קונור בציניות. קונור השפיל את עיניו אל הקרקע וכששב להביט חזרה, שם לב שקירה ממשיכה להביט, כנראה לקבל תגובה בחזרה.
" מה ??", אמר וכמעט צעק," מה... אוי, שתקי !", הרים יד כדי להסתיר את פניו, נאנח ברוגז וצחק, כשהצטרפה לצחוקו.
"מה קרה ?", לגלגה בקול מונוטוני נמוך ועמוק בכדי להתגרות בו.
" 'סתמי כבר !", צחק. לאחר שגווע צחוקם, שררה ביניהם שתיקה למשך כמה דקות, עד שלבסוף קירה פתחה את פיה ואמרה ברצינות.
"טוב, לפחות יש משהו שאנחנו מסכימים עליו..."
"וזה ?", שאל.
" משהו בו בהחלט לא מוצא חן-בעיניי.." , אמרה והנהנה לחיוב בעת שהסתכלה ברחוב שמחוץ למועדון. המחשבה הזו חדרה למוחה והטרידה אותה במשך אותו יום.
* * * * * * *
למחרת, החל עוד יום לימודים ארוך ומייגע בשביל התלמידים. הפעמון צלצל אל התלמידים לשוב לכיתות וכל תלמיד ותלמידה נכנסו לאגף שלהם.
רק בכיתה אחת עוד לא התחיל השיעור. ובכיתה זו, כל אחד מהנערים והנערות הסתודדו בכיתה והחלו בריכולים, בהטסת אווירוני נייר, בצחקוקיכם וכולי. לאחר כמה שניות, נכנסה יועצת בית הספר האפרו-אמריקאית , רוזלין מגווין, הלבושה בחליפה אפורה של ז'קט ומכנסיים וחולצה לבנה שבצבצה מתחת לז'קט, עם אדם זר לצידה והרגיעה את הכיתה.
" בוקר טוב, כיתה... ג'יימס, אצלי במשרד בשלוש וחצי..!" הצביעה לעבר תלמיד שלפני רגעים ספורים חיקה אותה וצחק. כעת, צחוקו גווע בהמון.
"שבו, בבקשה! אני רוצה להציג בפניכם את המורה לביוכימיה שלכם. פרופסור גריפין, הכיתה כולה שלך..." התלמידים אט אט התהלכו והתיישבו במקומותיהם והיא המשיכה בדבריה.
" לפני שתמשיך, ברצוני ליידע אתכם שהוא מחליף את פרופסור בלק שהתפטר שלשום, לאחר שמישהו מכיתה זו זרק על מכוניתו תרכובת כימית שאכלה את מכסה המנוע. "
נשמעו כמה צחקוקים מאזורים שונים בכיתה, אך הם נדמו כאשר רוזלין כחכחה בגרונה למטרת תשומת לב.
" עכשיו פרופסור גריפין, הכיתה שלך..", התהלכה לעבר הדלת באיטיות ובחשדנות, יצאה מהכיתה וסגרה אחריה את הדלת.
"בוקר טוב, תלמידים ", הציג פרופסור גריפין את עצמו. הוא עמד כה זקוף ונראה יותר כמו עובד נדל"ן מאשר מדען מכובד. הוא לבש חולצת פסים כחלחלה עם עניבה שחורה ומעליה היה ז'קט אפור כהה שתאם לצבע מכנסיו.
" אני פרופסור טוביאס גריפין. סיימתי שני תארים בביוכימיה ובננו-טכנולוגיה באוניברסיטה באורגון, כתבתי תזה על חקר גוף-האדם ואני מומחה בהפרדת תרכובות כימיים."
כל התלמידים היו המומים ואף על פי כן, לא פצו פה, אך פרופסור גריפין עדיין המשיך לדבר.
"יש לכם איזו שהן שאלות ?"
חלק מהתלמידים ההמומים הנידו בראשם לשלילה, חוץ מנערה בלונדינית נמוכת קומה, שהרימה את ידה בזהירות ובחשש.
" כן ?", הביט הפרופסור לתוך עיניה של הנערה כל אותו עת.
"חשבתי ש-שחשבתי שאולי תרצה לשאול אותנו לאיזה נושא הגענו..?", גמגמה הנערה.
פרופסור חייך את אותו חיוך עקום ונבזי, שנראה כאילו הוא עצמו זומם לבצע מעשה פשע.
הוא צעד ביהירות וברוגע לעברה ושאל, "מה שמך, מיס ?"
" לקסי ניוסבון ", השיבה ברוך ובמהירות.
" מיס ניוסבון ", אמר תוך כדי שהוא ממשיך להביט לתוך אישוני עיניה." אין לך מה לחשוש מפני. אני בן-אדם עם אישיות מאוד נחמדה כאשר לומדים להכיר אותי ואשמח מאוד אם תעדכני אותי בנושאים עליהם עברתם עם פרופסור בלק."
במשך כל הזמן שדיבר, שררה דומיה בכיתה.
" טוב ", צעד פרופסור גריפין לאחור והתקרב ללוח הירוק.
" מהו הפרק האחרון שלמדתם ? מי שירצה לענות לי – הנני רוצה שיצביע, יעמוד ויענה לי. "
חלק מהתלמידים הרימו את ידיהם.
" כן ?", הצביע על נער שחור שיער, בחולצה ארוכה בתכלת ולבן ומכנסיים רחבים.
הנער קם ממקומו, עמד על רגליו לפי בקשותיו של פרופסור גריפין וכשענה למורה, נראה שבקולו היה מין חשש. " אנזימים. "
" תודה רבה. שב, בבקשה ", אמר והנער התיישב.
פניו של פרופסור גריפין חייכו אל הנער אותו חיוך עקום ונבזי, שנראה כאילו עמד תחת פח אשפה מסריח במיוחד. בתודעתה של קירה קדחה המחשבה שמשהו לא בסדר באדם העומד לפניה.
' יש בו משהו מרושע ', אמרה לעצמה. התחושה שחשה במהלך השיעור גברה ברגע אחד וירדה ברגע אחר.
לאחר השיעור, מסר פרופסור גריפין כי שיעורי הבית הם לסכם בתמציות על תפקיד האנזימים, כולל יתרונות ומגבלות. היא דחפה את ספר הביוכימיה והמחברת לתיקה אך..
" את מיס פורד, האין זאת ?"
היא הסתובבה לאחור, הנהנה בחיוב ואמרה, " כן..."
הוא הוריד את מבטו ממנה אל מחברת הרשימות ועמד לרשום דבר-מה, כשהיא נשארה לעמוד במקומה.
" אני יודע בדיוק מה את חושבת..."
קירה התעוררה מחלום בהקיץ ואמרה, "מה ?"
הוא הרים את מבטו אליה ממחברת הרישומים, סגר את המחברת בידו השמאלית, התקרב אליה בצעדים איטיים ועמד מולה במרחק של כמה סנטימטרים. היא הרגישה את הבל נשימתו החמה על פניה ורעדה קלות.
" אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותך. במועדון הזה, 'קלאב 79 ' ? היית עם בחור לצידך ", נזכר ושילב את ידיו.
היא השפילה את ראשה אל הרצפה ועיניה נדדו הצידה. היא נשמה עמוקות ושאלה מבלי להניד עפעף.
" האם רצית לדבר איתי על משהו ספציפי, פרופסור גריפין ?"
הוא הרים את ידו הימנית, שנגעה ברכות בסנטרה והניעה קלות את פניה אל מול פניו. היא חשה את מגעו הרך שהפחיד אותה והיא החלה לרעוד מפחד, בלבול ותהייה בקשר למה שיעשה כעת. נשימתה נעתקה ובדיוק שרצתה לשאול אותו מה הוא חושב שהוא עושה או אפילו להחטיף לו אגרוף באמצע הפרצוף, הוא אמר.
" תנשמי...", המשיך להביט לתוך אישוני עיניה. קירה חשה שהיא מבוהלת ושהיא בדרך לפאניקה. גרונה התחיל לכאוב..
" אל תדאגי. הרגעי ותנשמי ", אמר שנית וכשאמר זאת גרונה נהיה חנוק מדמעות והיא חשבה שהיא עוד מעט עומדת לצרוח!!!
פרופסור גריפין לא הסיר את מבטו מעיניה והדבר גרם לנשימתה להיעתק.
"... נשמי !... אני לא אפגע בך ", לחש לעבר אוזנה. קירה חשה את נשימתו החמה נושפת באוזנה והיא ניסתה לעצור בכוח את הדמעות, שהחלו מבצבצות מעיניה. כעת, היא ממש שקשקה. היא רצתה לזוז, אבל גופה היה משותק.
' מה הוא רוצה ממני ? מה הוא עושה לי ?', חשבה לעצמה, ' תפסיק! בבקשה, תפסיק!'
ידה נגעה בחפץ. לא חפץ,.. אצבעות כרכו עצמן מסביב לידה והיא עדיין ממשיכה לעמוד כמו עמוד!!
' מה אני עושה?!? אני כזאת מטומטמת!!... למה לא התעלמתי ממנו ויצאתי מהכיתה?! עד כמה טיפשה אני יכולה להיות...!', חשבה. היא חשה מין תנועה ברגליה וצעדה צעד אחורי, אך פרופסור גריפין המשיך לאחוז בידה.
"הכול בסדר. אני רק רוצה שתנשמי..."
היא גם מצאה את קולה ודרשה.
" עזוב לי ת'יד !", סוף כל סוף היה לה גם האומץ להביט בעיניו ולבקש.
" ותפסיק להסתכל עליי ככה !", דמעות זלגו מעיניה כשהביטה בעיניו בפעם האחרונה, יצאה מהכיתה וטרקה את הדלת אחריה.
" מיס פורד! מיס פורד !", הוא יצא מהכיתה ועקב אחריה. היא הסבה את ראשה לאחור והחזירה אותו אל השביל בו צעדה והחישה את צעדיה.
" מיס פורד, עמדי במקומך ! אני רוצה להסביר את מה שכרגע קרה.."
" אני לא מרשה לך לגעת בי !"
" לא נגעתי בך. ניסיתי להרגיע אותך, כיוון שיצאת מהכיתה כל כך נסערת.."
" איך בדיוק ציפית שאגיב ?!"
" תסמכי עליי כשאני אומר שלא ניסיתי לפגוע בך !"
" הרגשתי כל כך מושפלת ונבוכה! אתה הפחדת אותי...", המשיכה לבכות.
" מעולם.. אף אדם לא נגע בי ככה מעולם !"
"את חייבת להאמין לי שזו לא הייתה כוונתי ", הביט בעיניה בעודו ממשיך לשוחח בקול רגוע וחלק, " ועל זה אני מתנצל. אך יותר מכל חשוב לי שתקבלי את התנצלותי. "
היא מחתה את דמעותיה וניסתה להירגע. הוא חיכה עדיין לתשובה, אך היא נראתה כמו מי שצריכה יותר זמן כדי לקבל את התנצלותו. שניות אחדות עברו והיא אמרה בהחלטיות.
" ההתנצלות מתקבלת. "
"תודה על הבנתך ", השיב לה ברוך.
' ובכן, נראה שטעית, קירה ', חשבה, ' הוא דווקא די בסדר. "
" אוקי, אני מניח שאת רגועה ושלווה עכשיו. אני מניח שסיכמנו שכלום לא קרה. נכון ?"
" נכון ", אמרה נחרצות והמשיכה ללכת בשביל האדום, שהוביל אותה לעבר הרחוב הראשי.
פרופסור גריפין חזר בריצה אל הכיתה ממנה יצא הרגע, כדי לקחת את תיקו, כשנקישות רכות על דלת הכיתה הפרו את שלוותו.
" כן ", קימט את מצחו בחשדנות.
" פרופסור גריפין ?", קרא קול נשי מבעד לדלת. הדמות הנשית שהסתתרה מאחוריה נכנסה אל הכיתה והוא הוקל למצוא מולו את לקסי ניוסבון, הבלונדינית נמוכת-הקומה, אותה לימד לפני כשעה.
" כן, מיס ניוסבון ?"
" אהמ.. אמרו לי שחיפשת אותי..?", המשיכה בזמן שהקשיב, "פגשתי את רוקי במדרגות והוא אמר לי שחיפשת אותי."
" אני בדיוק רציתי לבקש ממנו שאני מעוניין בשיחה איתך ", שיקר. " אנחנו צריכים לדבר. תוכלי לסגור את הדלת, בבקשה.. ?"
הוא הרים את תיקו השחור מהרצפה והניח אותו על שולחנו, בעת שהתקרבה אל הדלת. הוא פתח את התיק והוציא משם מזרק בגודל אימתני והחביא אותו מאחוריי גבו, כשעמד על רגליו והתקרב אל לקסי בזהירות.
" כן, פרופסור ?", עמדה לומר, אך צווחה איומה פלחה ממנה, כתוצאה מדקירת המזרק שנעץ בה גריפין בחוזקה. עיניה פלבלו והיא נפלה לארץ מחוסרת-הכרה.
" מיס ניוסבון - אסור לצרוח בכיתה..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
