| 11/2013
משרד החינוך שולל מאיתנו את חופש הביטוי.
אני מרגישה שנלקחה ממני הזכות הטריוואלית והאישית שלי לחופש הביטוי. וזה מרתיח אותי, ומה שאפילו מרתיח אותי יותר זה שאין לי מה לעשות בנידון.
אני בכיתה י"ב, וכחלק מהמקצועות המוגברים שלי - ספרות מוגבר (וסתם לידע כללי, אני מגבירה גם פסיכולוגיה וסוציולוגיה), נתקלתי בסוגייה שממש הצליחה להרגיז אותי; בכל מבחן שיש לנו, אנו נדרשים לענות על מספר שאלות "מובחר" שיכוון אותנו, בסופו של דבר, לבחינת הבגרות המיוחלת. המורה שלי לספרות מוגבר תמיד נוהגת לציין עד כמה חשוב לה שנהיה יצירתיים בתשובות שלנו, שלא נלך רק על-פי מה שהיא כתבה במחברת, אלא נשתמש גם באוצר המילים שלנו ונלמד לבטא את עצמנו באופן מכובד. היא תמיד מזכירה עד כמה חשוב שלא נכתוב כמו "תוכים", ולא נשנן יום וליל את הסיכומים מהמחברת, אלא באמת נבין את משמעות הסיפורים והשירים שאנחנו לומדים.
ובכן, יש לי רק דבר אחד לומר - בולשיט מוחלט. אחרת, איך ניתן להסביר את זה שכל אחד שלומד שבועיים לפני מבחן מסויים, חורש עד שהדבר היחידי שהמוח שלו מסוגל לזכור זה לא אחר מאשר את הסיפור ה"גלגול", או את "בית הבובות" של איבסן, ולא דבר מעבר, ומשנן ומשנן ולא מפסיק לשנן כאילו חייו תלויים בכך, ואז, כמובן, כשמגיעות תוצאות המבחן, הוא נוכח לכך שקיבל 90+. וזאת, למרבה ההפתעה, בלי שבאמת הבין את מסרו של הסיפור, בלי שבכלל הקדיש לו מחשבה עמוקה ומתכוונת, אלא סתם קרא את הסיכומים שהמורה כתבה בלי הרף. בלי באמת לדעת מה הסופר חשב והרגיש באותם הרגעים שחרט את חותמו על היצירה שלו.
שיטת החינוך הזו לקוייה מיסודה; השיטה הזו, שהדבר היחידי שהיא צועקת מתוכה הוא: "תלמדו ותחרשו עד זוב דם, אתם לא באמת צריכים לזכור את החומר אחר כך, העיקר שתעברו את הבחינה!", שלא צריך להקדיש בכלל שום הסתכלות אמיתית ביצירות שאנחנו קוראים, שום התעמקות ושום כלום.
למצב כזה הגענו, שכל מה שאכפת לנו זה רק לעבור את הבחינה המסכנה, לקבל 55 עלוב ויהיה מה שיהיה. איפה הגישה של באמת להבין את מה שאנחנו קוראים, באמת להתחבר לסיפור ולמסר שלו, ולא סתם לזכור את גיבובי מילים שהמורה מכתיבה בעל-פה בכל שיעור? אני מאמינה שבסיפור ה"גלגול" יש יותר ממה שלמדתי, ואני מאמינה שבבית הבובות, שאגב, הוא מחזה פנטסטי בעיניי, יש קצת יותר מ"טורוולד ושטר החוב המסכן", כי המחזה המופלא הזה מלא במסרים ומציאות מוחלטת.
מעבירים לנו את החומר בשיטה שהיא לא אחרת מאשר רובוטית, נוירוטית ומקובעת. לא נותנים לנו את האפשרות והלגיטימציה האמיתיות להבין את המשמעות האמיתית של הסיפור, לחוש את רגשותיו העזים של הסופר בעת כתיבת הסיפור או השיר, את המילים שבערו מתוכו כלהבה רותחת והתפרצו ממנו בצורה שהיא לחלוטין בלתי פוסקת. לא מאפשרים לנו להבין באמת. לחוש את מה שהוא חש, להרגיש את מה שהוא הרגיש, להיות במקום שבו הסופר היה בעת הכתיבה.
ומכעיס אותי, שכאשר אני עונה במבחן תשובה משלי, שהיא כמובן משתייכת למציאות ולא מתפזרת מהחומר הנלמד באופן מוחלט, אלא רוצה גם להבהיר את דעתי בנושא, להראות את מה שאני חשה ומרגישה כלפי הסיפור הנלמד, אני מקבלת תשובה נוקבת מהמורה: "זו תשובה מקסימה, באמת, אבל את צריכה ללכת רק על-פי הדרך שאני מלמדת בה".
משמעות הדברים הכל-כך מקוממים האלו, שהמורה שלי ומשרד החינוך, ולמעשה, כולם דורשים שאלך ואלמד בדרכם, בלי לתת לי ולאחרים את היכולת המינימלית להתבטא בדרכנו. שירים וסיפורים הן יצירות חופשיות, יצר האדם, ואני מאמינה שיש בהן יותר מפירוש אחד בודד ומקובע שהמורים מחליטים ללמד אותנו. אני מאמינה שיש לתת לתלמידים ללמוד להתבטא קצת בעצמם, ולא לזכור את כל מה שהמורה אומרת, מילה במילה, ולאחר מכן להקיא את כל מה שיש לנו במוח אל דפי המבחן. כי אחרת, מה עשינו כאן?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mrs. house