לא מצליחה לכתוב. לא יודעת למה, או איך, ומתי אני אצליח לכתוב בצורה נורמלית שוב, אבל מה שאני כן יודעת, זה שהמוזה ברחה ממני כמו שהכלב שלי בורח מהברד המטורף שיורד כאן. בכל אופן, אני באמת לא רוצה לנטוש את הבלוג הזה, כי אני נהנית לכתוב בו, ואני נהנית מהאנשים המקסימים שכאן גם כן, אבל אני גם לא רוצה שהכתיבה שלי תהיה מאולצת מדי. אני שונאת כתיבה מאולצת, זה לא אמיתי, וזה הבלוג שלי, אני לא רוצה להיות כאן דמות בדיונית. אני אמיתית.
ואוי, האווירה החורפית הזו עושה לי כל-כך טוב על הלב. הכל כל-כך פסטורלי ולבן, אף על פי שבעיר שלי לא יורד שלג אלא רק ברד, מה שגורם לחובבת שלג שכמוני להחמיץ פנים במעט, אבל זה כל-כך כיפי והקור הזה שחודר לי לעצמות גורם לי רק לרצות לשכב במיטה כל היום, עם כוס קפה רותח, ולצפות באיזו סדרה או סרט טוב ולא לקום משם. לעולם. כבר אמרתי שאין לי מה לכתוב? אז טוב, אני אומר את זה שוב. אין לי פאקינג מה לכתוב. המילים כבר לא "בוערות בי כלבה רותחת", כמו שציינתי כאן בעבר. והלוואי שזה היה קורה, כי לכתוב זה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם. מעל ללשיר, מעל ללראות סרטים חדשים, מעל להכל. וזה מרתיח, שדווקא הדבר שמסב לי לכל-כך הרבה אושר נלקח ממני ואני לא יודעת איך לגרום לזה לחזור.
אז מה עושים כשהמוזה בורחת? מצמיחים לה כנפיים ועוזרים לה לעוף? לא, פשוט לא. גוזרים לה את הכנפיים, בועטים לה בטוסיק וקושרים אותה עד שהיא תחזור לתפקד.
עד כאן הייתי, גברת האוס שחושבת שהיא מצחיקה, והיא באמת כזו. (לפחות רק את עצמה, אבל גם זה משהו).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mrs. house