אני מנסה להיזכר מתי הבנתי בפעם הראשונה
שבקבוק הוודקה הוא המיקרופון שמעניק לי את זכות הדיבור,
והאלכוהול הוא שמדבר מגרוני.
אני לא יכולה לשים את האצבע על הפעם המדוייקת שבה האלכוהול הוריד לי את הביטחון העצמי,
ועכשיו הוא די שואף לאפס.
מתי התחלתי להתחבא מאחורי השתייה ?
מתי זה הפך למוצא אחרון ?
מתי זה הפך למרכז חיי ?
אני הורסת כל דבר טוב שקורה בחיים שלי.
תיקון, כל דבר שיש לו פוטנציאל להיות טוב.
דברים טובים באמת אפעם לא קרו לי.
הם היו טובים רק בדמיון,
וברגע שנגעה בהם טיפת מציאות הם נבלו.
עולם הדמיון הוא הדבר הכי קרוב למשהו טוב שיש לי.
רק המחשבה שדברים מסויימים וחלומות ישנים אולי יכולים לקרות,
עושה לי פרפרים בבטן.
אבל אני רוצה שזה יישאר רק ככה,
כל דבר טוב כל עוד הוא לא אמיתי,
אחרת הוא מאבד מהקסם שלו.
מעניין אותי לדעת אם אני יכולה להרגיש אושר,
או שאולי אושר נועד רק בשביל אנשים מסויימים,
שאני לא נכללת בהם.
בינתיים, וזה למן מאוד קצר,
אני מסתפקת בעולם הדמיון והמחשבה.
אולי יום אחד אני ארגיש פרפרים בגלל משהו אמיתי ולא פנטזיה.
נתראה באלכוהוליסטיים אנונימיים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
