תכלס אין לי מושג איך אני מרגישה עכשיו.
אני יודעת שממש כואב לי. כואב לי מבפנים כלכך.
אני לא עצובה, לא שמחה.. פשוט מתוסכלת.
לפעמים אני כבר לא יודעת איך להתמודד עם הכל למרות כל החרא שאכלתי עד עכשיו.
היה היום משפט של ההורים על הרכוש..
אבא ויתר לה על הכסף של הבית שהם היו צריכים להחזיר לסבתא, היא ויתרה לו על המזונות, הוא לוקח חצי מהרכוש וחצי מהבית.
מסתבר שצריך למכור את הבית כמה שיותר מהר, משהו כמו 3 4 חודשים הוא כבר יעמוד למכירה.
זה לא היה אמור להיות ככה.. לא ציפיתי לכל השיט הזה.
ההסכם היה אמור להיות שהם מחכים עם הבית עד שאני משתחררת, ופשוט קיבלתי כאפה כלכך ענקית היום.
מוזר לי להיות כאן עכשיו, אני מסתכלת על הבית ואני לא מצליחה לדמיין אנשים אחרים שיגורו כאן.. אני בבית הזה מגיל שנתיים, הבית הזה זה כל הילדות שלי, הבית הזה זה הצחוקים כשכולם רואים סרט בסלון, זה הגיטרה שלי ואני כשאני מסתגרת בחדר, זה הבכי, זה הכיף.. פשוט מוזר לי. לא חשבתי שהרגע הזה יגיע כלכך מהר.
אני מפחדת ממה שיקרה, אני פוחדת שרק יהיה יותר גרוע.
אמא אמרה שאנחנו נמצא בית אחר ושהכל יהיה בסדר.. אני מפחדת להיות כלכך אופטימית כמוהם, לא רוצה להיפגע.
כבר התחילו לחפש דירות באינטרנט.. אני לא יודעת איך להתמודד עם כל המצב הזה.
יום ראשון היה משפט של האלימות..
אבא קיבל עד המשפט הבא עוד הרחקה מהעיר, עד דצמבר.
ומכריחים אותו לעבור סדנה נגד אלימות או משו כזה, לא רציתי להיכנס לזה אז לא ביררתי יותר מידי פרטים.
זה לא מעניין אותי, מעניין אותי רק שהוא ישמור ממני מרחק ושלא ינסה להתקרב אלי. זה רק מה שאכפת לי.
השבוע ניזכרתי בכמה קטעים שהיו איתו.. כל האיומים, הדיבור שלו וגם דברים יותר ספציפיים שקרו.. לא פעם אחת הוא כמעט העיף עלי בקבוק וודקה ולא פעם אחת הוא ניסה להרים עלי יד, במזל כל פעם אחי או אמא היו כאן כדי לעצור אותו. לא רוצה לכתוב עוד.. זה לא עושה לי טוב.
כלכך ניסיתי להוציא אותם מהראש, למחוק אותם מהזיכרון אבל אני לא מסוגלת. כמה שזה כואב, זה דברים שנשארים לתמיד.
זה רק הצטבר לכלכך הרבה חרא שעובר עכשיו, למרות שזה באמת היה שוק ענקי. כמו שאמרתי, לא ציפיתי לזה בכלל.
הלוואי שהיה לי כח עכשיו להמשיך לכתוב על הכל, אבל פשוט אין לי.. כל היום הזה היה מספיק חרא.
כלכך צריכה הבטחה שהכל יהיה בסדר. למרות שאפחד לא יכול להבטיח את זה.
כינוי:
~Kasper~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
