כשאת רצה לא בשביל להגיע לשום מקום,
או זמן
או מרחק.
כשאת רצה בשביל לרוץ, לברוח.
אז
את כמו הברק-
בהבזק של מהירות,
וכמו הרעם-
מתפוצצת ברעש.
וכל המחשבות, הדאגות, האנשים, המציאות,
את הכל את מותירה מאחור.
את השברים תאספי כבר אחר כך,
לפאזל חכם יותר אולי.
ובינתיים מה שנשאר לך הוא קצב רקיעת הרגליים
ואיוושת הרוח בכנפיים.
יותר קל לך לעוף כשאת ריקה מהכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
