רסיסים של תקווה

אני עייפה מהשאלה החוזרת - אין לך צורך בזוגיות?

שנים התהלכתי עם המחשבה שאני לא בסדר, כי אין לי צורך בזוגיות. ניסיתי, אחרי גירושיי, 3 פעמים להיכנס שוב לזוגיות, וזה זה לא היה זה. בני הזוג לא התאימו, אני לא התאמתי, מציאות חיי לא התאימה ולא התאים לי להיאבק בנסיון לבנות זוגיות כי "אני צריכה לרצות זוגיות".

מציאות חיי כיום, מדגישה כיום (לא יודעת מה יהיה בהמשך), מלאה.

אני עובדת במשרה מלאה, במקום עבודה שדוקא אחרי 20 שנה, אני מסופקת, אוהבת, מתעניינת, מעוניינת ומתקדמת.

אני, כבר סיפרתי, אמא לשני בנים מתבגרים, שזו משרה מלאה בפני עצמה ועל אחת כמה וכמה שכאני מגדלת אותם לבדי.

אני הולכת פעם בשבוע להתעמלות עם חברה, ואנחנו מקפידות, אחרי ה-50 דקות של מאמץ לא מובן וברור (הרי 44 שנים לא אימצתי יותר מדי את שריריי....), לשתות קפה ולרכל על כל העולם ואשתו.

וכשיש לי כבר במקרה כמה שעות שקט, אני נהנית להקשיב לו. אני אפילו נהנית לתלות ולקפל כביסה באותן שעות, לבשל ולאפות לילדים, לקרוא ספר למרות שאני יודעת, שאם הוא יהיה ספר מרתק, לא אעזוב אותו גם במחיר של סל כביסה מתפוצץ, צ'יפס עם המבורגר ווופלים במקום עוגה, כשברקע מוסיקה שאני אוהבת.

אני גם יודעת שהצלקות שלי מהזוגיות שהיתה לי וכנראה גם זמו שהייתי עדה לה, בין הוריי, עדייםן חיות ונושמות בי, ובאמת, אני לא מאלה שמאמינה בזוגיות בכל מחיר.

אז למה אני צריכה?

צורך בשבילי הוא משהו קיומי, הוא משהו שחייבים להרגיש בו, לרצות אותו לפעול למענו.

למה אני לא בסדר שאני לא מרגישה צורך כזה?

ואולי אני באמת מאלה שמסתדרות הכי טוב עם עצמן.