רסיסים של תקווה

אתמול קבעתי עם חברה לשתות קפה בבוקר, יום שישי פנוי, קבנו לדבר הבוקר איפה ומתי.

דיברנו לפני דקות בודדות, קבענו ובגלל שנותרה לי  שעה, החלטתי לעשות כמה דברים בבית,

ובתוך שבריר שניה התהפכה לי ההרגשה.

נכון, יש לי סיבה בצהריים יש אזכרה לאמי, 8 שנים חלפו מאז שנפטרה, מאז שנעלמה לי מהחיים, מאז שהייתי מודעות לרמות הנזקקות שלי אותה, היא מתה.

תוך שבריר שניה לא בא לי לעשות כלום, רק להיזכר בה, לרצות אותה שוב חיה את חייה, אבל גם איתי.

תוך שבריר שניה החיים נעצרו וכל מה שמתחשק לי זה לא לעשות כלום.

אני זוכרת אותה וחולמת עליה במהלך הימים והלילות ב-8 השנים שהיא איננה, אבל ביום פטירתה, שהיה שלשום, ביום האזכרה ובעיקר בערבי חג, אני צוללת בלי שליטה אל הכאב והעצב הבלתי נשלט הזה.

אמא, אני כל כך מתגעגעת אליך....