המוןהמוןהמון זמן לא הייתי פה, הא?
אני יכולה להאשים בזה רק אותך איש-עם-אף-לא-גדול.
אני אפילו חושבת שאף אחד כבר לא נכנס לפה. חוץ ממך כמובן. וזה די מוזר שלמרות הכל המשכת להיכנס לפה ולבדוק.
זה מחמיא באיזה שהוא אופן...
אבל כבר אמרתי לך, את הרגשות שלי אני פשוט מוציאה שוב ביומן.
אבל עכשיו חופש (חחח החופש האחרון והכי ארוך שלי!) אז יש לי מלאמלא זמן פשוט להיות מול המחשב. ובגלל השיחה שלנו, פתאום חזרתי.
זה כזה מוזר.
אתה בצבא עכשיו.
כולם מתגייסים עכשיו...
אני כבר מתה שתחזור הביתה ותספר איך היה....
ובכל זאת.
פחד מוות.
פחד לאבד אותך, פחד לראות את כל החברים שלי מתגייסים- כל החברים שלי חוזרים בסופ"שים, ואני בבית.
חחחח.. כן, ברור שאני אתגייס, פשוט.. עם כל הסיפור עם הרגל, מי יודע מתי זה יקרה?
קטן....
אני לא יודעת אם נכנסת לפה בכלל. אם קראת משהו בכלל.
שלחתי לך, ולא הגבת. אז אין לי מושג.
לא רציתי שתראה את זה. כי.... זה החליף את היומן שלי. זה כמו שתראה את היומן שלי. האישי- שלי.
אבל... הרגשתי מוזר שידידים וחברים (לא משנה כמה קרובים הם), כן יש להם את הבלוג- ולך אין.
ואמרתי לעצמי שאני לא אכתוב פה יותר- אז אין שום בעיה שתראה את זה. אם אחרים רואים- אז אתה- האיש שאמור להיות הכי קרוב אליי- יכול להיות מסוגל לראות את זה גם.
האמת שאין לי יותר מדי לחדש.
סתם.. הרגשה של... סוף ושאני מתה שכבר יתחיל משהו חדש. שיקרה משהו. שאני אתגייס כבר ושאני אהיה במסגרת אחרת ואכיר אנשים ולא אשאר בבית. אני מתה להתגייס כבר (כןכן, אני משערת שזה יעבור לי. אבל פשוט כבר באלי לעשות משהו עם עצמי, ולא להיות בבית. ולא- לצאת בערב לא נחשב. אלא באמת לעשות משהו- עם אנשים, חברה, בגיל שלי)..
אולי אני באמת אתחיל להתנדב.
צריך להתחיל לעשות משהו^^
קטן, לא משנה מה אני אגיד- אתה כרגע מרכז החיים שלי.
עלייך אני חושבת רוב שעות היום- ומחכה לשמוע את הקול שלך כל הזמן.
אני סופרת ימים כדי לראות אותך שוב, להרגיש אותך שוב, לגעת בך, להריח אותך.
זה לא קל שאתה לא פה.
במיוחד בפעם הקודמת שלא היית פה.
כלכך הייתי צריכה אותך, קטן. הייתי צריכה שתבוא ותחבק אותי ותרגיע אותי. הייתי צריכה לראות אותך, אפילו רק לשמוע אותך אומר את זה.
וזה היה קשה. אני יודעת שהצבא די מנע ממך לבוא ולעשות את זה, וליצור יותר מדי קשר, אבל.. הייתי צריכה אותך. ולא משנה בכמה הגיון השתמשתי שאתה פשוט לא יכול- זה לא שינה את ההרגשה שאתה לא פה. שאני צריכה להתמודד עם זה לבד.
במיוחד כי שמרתי את זה. לא הוצאתי את זה החוצה (לפחות ניסיתי)....
המצב כן השתפר קטן. ואני ממש שמחה.
אני מקווה שאני באמת משתפרת.
אני לא יודעת. אני לא יודעת אם אני מרגישה את זה.
זה עדיין לא מרגיש לי סגור.
זה מרגיש כאילו... באלי לבכות כשאני חושבת על זה.
באלי להכאיב לעצמי.
אז אני פשוט מנסה לא לחשוב על זה- כדי שזה יעבור.
וזה אפילו עובד לפעמים^^
עדיין. ממש כואב לי. ממש
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
^^"