כואב לי.
רע לי. מה שתרצו.
לבכות עושה לי רע.
וואו. כמה בכיתי בימים האחרונים.
כל דבר עושה לי פלאשבק.
"כמעט מלאכים" עושה לי פלאשבק! כמעט מלאכים! איך הגעתי לזה?
"תראי איזה גדולה את.
זהו, את כבר בת 10.
את כבר אישה!
ואת כבר ממש בוגרת וגדולה..."
אני לא..
לא מספיק גדולה ובוגרת. לא בשביל זה.
וידעת את זה.
הרסת אותי. אתה יודע את זה?
כל פעם שהתקרבת... ניסיתי לעצור את הנשימה, לעמוד ולא לזוז...
שאולי הפעם... שאולי הפעם לא תיגע בי.
שאולי הפעם תיתן לי ללכת.
אבל אני עדיין זוכרת את היד שלך. בכל מקום. בכל מקום בגוף שלי.
אני זוכרת את זה.
אני יכולה להרגיש את זה.
כל לילה, לפני שהייתי הולכת לישון,
הייתי מדברת עם אלוהים.
הייתי אומרת לו שאני אהיה ילדה טובה. ילדה ממש טובה- ואז שיעזור לי ושיפסיק את זה.
ובאמת ניסיתי להיות ילדה טובה.
הילדה הכי טובה.
ולא הצלחתי. לא הצלחתי.
והוא לא עזר. לא משנה כמה ביקשתי. לא משנה כמה התחננתי.
הוא לא הפסיק את זה.
וזה המשיך והמשיך והמשיך והמשיך.
"זה נעים?
זה נעים??
תעני לי!. זה נעים לך?
כן....
יופי. אני שמח."
ואיך אני לא ארגיש גרוע כשלמעשה נתתי לו אישור?
ואני זוכרת את הנשימות שלו עליי.
את הגוף הענק שלו.
ואני מסתכלת על ילדים ברחוב. ותוהה אם מישהו מהם עובר את מה שעברתי.
ואני רוצה אותם צוחקים ורצים ומאושרים. ורוצה לדעת אם גם אני הייתי ככה, אם לא הוא.
אם הייתי עכשיו, מחייכת במקום לעצור לנגב את הדמעות.
ואני רוצה להיות כזאת. אני כלכך רוצה.
אני רוצה להיות רגילה. מהאנשים ששמח להם ועצוב להם. אבל כשעצוב זה על... על זה שהם רבו עם חבר. ולא כי הם לא מצליחים לישון בלילה. ולא כי הם פוחדים.
על סיבות רגילות.
וקטן....
אין לך מושג.
אין לך מושג כמה אני צריכה אותך כרגע.
כמה אני רוצה לחבק אותך. כמה אני רוצה לבקש ממך שתיהיה פה בשבילי.
ולא, לא משנה מה תגיד- זה לא יעודד אותי.
אני צריכה שתחבק אותי. שתנגב לי את הדמעות וזהו. רק שתיהיה פה.
ואני יודעת שאין לי זכות לבקש את זה ממך.
ואני יודעת שגם אם מאוד מאוד תרצה- אתה לא באמת יכול להיות פה.
אבל אני מתמוטטת קטן.
אני מתמוטטת.
אני לא מפסיקה לבכות כל הזמן. כל הזמן.
אני לא מפסיקה להיזכר.
ואני יודעת שאני יכולה לבד.
והרבה פעמים גם עשיתי את זה.
והחלטתי כן ליפול עלייך אתמול. וזה כלכך קשה.
ועכשיו אתה גם לא זמין כל הזמן. אני יודעת, באמת שכן, שאתה מנסה להיות. ממש זמין. כל פעם שאתה יודע שאני ממש צריכה אותך- אתה הכי משתדל בעולם. אני יודעת.
אני.... פשוט....
ו.. אני באמת... כואב לי שאני לא נורמלית. שאתה לא מצפה ממני כמו שהיית מצפה אם היית עם מישהי אחרת. ש... בגלל ה"נסיבות" אתה ממש מתחשב.
כלומר- זה נהדר. אני חושבת. שאתה כלכך מתחשב והכל. אני באמתבאמת צריכה את זה.
אבל.... אתה מבין את הרצון שלי להיות מסוגלת לזה? לחשוב על זה, ולא לפחד ולא להיגעל ולא כלום...
ואני יודעת מה אמרתי לך לפני שבוע. אבל. הכל חזר, קטן. הכל חזר ואני לא מסוגלת. פשוט לא.
ואני לא רוצה שתסתפק בזה. אני לא רוצה!
אז מה אני כן רוצה?
להיות אישה רגילה.
שהבנזונה הזה לא דפק לה את החיים.
כי הוא דפק אותי ממש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
^^"