הרשו לי לשתף אתכם, ברגע מהחיים שלי, שקרה לפני פחות משעה.
חוזר הביתה, בדרך הרגילה שלי.
יורד מהאוטובוס ועובר דרך בית הספר הישן... הזכרונות מציפים אותי. מסתכל ימינה ושמאלה. השעה כבר מאוחרת.. מן הסתם כל הילדים כבר הלכו הביתה.
ילדים? ילדים? מדובר בבית ספר תיכון. אני לא הרגשתי ילד שם. אז למה מבחינתי הם ילדים?
ראיתי את המקום שבו הכי אהבתי לשבת בהפסקות. מקום שבו פרוש דשא ירוק, עם שני עצים ירוקים וגדולים בצדדיו.
עמדתי שם והסתכלתי, ולרגע.. הייתי בטוח שראיתי משהו.
ראיתי אותי.
שוכב שם. עם אוזניה באוזן אחת, תיק זרוק מאחורי הראש בתור כרית ושתי הידיים פרושות לפניי. מחייך.. חסר דאגות.
טוב אומנם לא חסר דאגות, בטח הייתי לחוץ מאיזה מבחן, או מתרגש מאיזה הודעה מבחורה שבדיוק קיבלתי, אולי אפילו מיהרתי לחזור הביתה, או פחדתי שתיגמר ההפסקה כי שכחתי להכין שיעורים.
אבל בעיקר.. הפנים שלי היו רגועות. עיניי נפתחו וראיתי רגש בוהק מהן. המבט שלי, שאני כבר שנים לא רואה. הניצוץ הזה.. שאיכשהו נעלם בי.
לעולם לא אדע איזו מוזיקה האני השוכב שלי בגיל 16 שמע שם, כי באותו רגע היטשטשו עיניי מדמעות חלשות.
מצמצתי, והוא נעלם.
הנעתי את ראשי מצד לצד, זה נקרא דה ז'ה וו.. אני די בטוח.
יצאתי מהשער הירוק והגדול של בית הספר הישן, והמשכתי ללכת הביתה. עדיין מנסה להתעשט ממה שבדיוק קרה.
מדהים לדעת שהכל השתנה. אני חושב שהיום- יותר מאי פעם, אני מעריך את הילד ההוא ששכב שם על הדשא. שהיה חבר טוב ואמר לרוב את האמת.
אני מעריך את הבגרות של הילד הזה, מעריך את האהבה שקרנה ממנו למרות שהוא ידע שהוא לא הילד הכי יפה, או הכי בעל ביטחון עצמי בכיתה.
הוא היה שקט.. מביע דעה רק לחבריו שגם אותם ניתן לספור על כף יד אחת.
אבל הילד ההוא היה אני. הילד ההוא נתן מעצמו יותר ממה שאפשר לתת לבני אדם.
"אני רוצה לעבוד בעזרה לאנשים" הוא אמר פעם. "כשהם יצטרכו אותי, הם ידעו לפנות אלי.. זה פסיכולוג נכון?"
לא ילד יקר.. זה נקרא חבר.
הימים הפכו ללילות, והלילות לבוקר וליום. הימים התחילו לטוס.. הילד הזה כבר גדול. התגייס ממש לא מזמן.
לא מזמן?
כבר עברו שנתיים.
את ההליכה בבית הספר הישן עשיתי על מדים, בשנה האחרונה שלי לשירות החובה שלי. דרגות סמל על הזרועות, גב זקוף, מבט רציני ועיניים עייפות. מכובד.
אך באותה נשימה, כל כך שונה מאותו ילד-נער ששכב שם על הדשא, במבט נוצץ וחסר דאגות. בעיניים שהרגש נצץ בהן.
הילד ההוא היה אני. והוא היה כל מה שאי פעם רציתי להיות.
כינוי:
L - ad
בבלוג זה
בכל הבלוגים
