אני אחת הבלוגריות הותיקות בארץ, הייתי מבין ה- 1,000 הראשונים! (היה לי בלוג קודם ששייך לנישואי וחזרתי בשאלה), קצת עצוב לסגור סיפור חיים של 15 שנה, אך הזכרונות ישארו והעדות תגובה בשביל להזכר מידי פעם.

אני מרגישה צורך לסיים ולעדכן כראוי וגם להציג את עצמי, כי תמיד שנאתי את זה שהייתי זקוקה לזהות בדויה.

אז שמי אילה, אני גרה בשוהם שבמרכז הארץ. אמא ל-3 ילדים. אני מתקרבת לגיל 50. לפני חודש בדיוק חיתנתי את ביתי הבכורה בשמחה גדולה, הבן השני שלי בצבא ובן הזקוקים שלי לאחר בר-מצווה.

אני גרושה 8 שנים! כבר לא טריה. מי שקרא את הבלוג שלי יודע כמה סבלתי ואיך לעיתים קרובות איבדתי תקווה, אך לפני שנה וחצי הכרתי את גבר חלומותיי. מי שעקב יודע שיאמר לזכותי שמיד ידעתי. מצחיק אותי כששואלים אותי "את עדיין איתו?" כאילו אצל גרושות הכל חייב להיות זמני. אז איתו זה לא זמני, זה לתמיד. הוא האהבה הגדולה שלי, האיש לו חיכיתי ואני מאושרת.

החיים לא פשוטים ויש לא מעט התמודדויות קשות – עבודה, פרנסה, ילדים, וגם זוגיות.

מי שמתגרש בוודאי יודע כמה הוא פגע במרקם המשפחתי, פגע בילדיו שסוחבים איתם קשיים, פגע בעצמו. ה"חבילה" של כל אחד שמתגרש לא מאפשרת תמיד לזוגיות חדשה להתקיים כמו שבאמת רוצים, אך מנסים לעשות את המיטב שאפשר מבלי לפגוע בכל השותפים.

בסופו של דבר אין אושר גדול כמו ילד שמתחתן, ילד שמצליח בלימודיו, פורח בצבא / בעבודה, ילד שמביע גם הערכה לפעמים ואין כמו חיבוק אוהב, חם, תומך ומרגיע בסוף היום או כשנפקחות העיניים בבוקר...

אסור לעולם לאבד תקווה וחייבים לחיות את החיים. לכל אחד מגיע להיות נאהב ולאהוב.

אז כן, אומרים יש אהבה בעולם. זה נכון! צריך רק להמתין לה בסבלנות ולחיות אותה.

ובנימה אופטימית זו אסיים כאן ואני מזמינה את מי שרוצה לשמור איתי על קשר גלוי ויזואלית להצטרף אלי בפייסבוק (לא בעיה למצוא אותי).

תודה שקראתם אותי, אילה