זה לא אמור לכאוב ככה אה?
זה גם לא באמת כואב... סתם... צביטה קטנה בלב.
כאילו שזה לא היה צפוי, לא באמת חשבתי שתעבור לו איזשהי מחשבה בראש לקחת אותי. מי אני בכלל?
זאת פשוט הייתה מעין הבנה שכזאת, נפל האסימון.
אני כבר לא רוצה אותו יותר. לא יודעת מה קרה, אבל הבנתי שעברתי הלאה. למי? לא ברור. מקווה שיהיה מהר.
אבל זה לא העניין פה.
כן, טוב לדעת שיש לי שאטגן שלישי אצל אחד. וה"חבר הכי טוב שלי" "הבטיח" לי שאטגן ראשון אצלי.
ככה אנחנו מודדים את זה כאן, שאטגן ופייבוריטס.
ועדיין... יש אותו.
אני הייתי שם שלושה חודשים אחרי שהוא נגמר עם הפוסטמה והרגיש את הצורך והרצון לעבור הלאה.
אני הייתי שם כשהפוסטמה פגעה בו להוציא עליה את כל העצבים.
אני הייתי שם כשהוא היה צריך מישהי לבכות על כתפה כהיא פגעה בו.
אני הייתי שם כשהוא הרגיש נורא וויתרתי על רובו הגדול של מפגש מתוכנן עם אותו "חבר הכי טוב" כדי שהוא לא יהיה בודד.
ואני הייתי שם כדי לשכנע אותו שהוא אוהב את החבר הזה שלנו כמו אח
ושלא נורא כמה הוא פגע בו, לסלוח תמיד אפשר.
לא לסמוך עליו כמו פעם, אח הוא כבר לא יהיה זה ברור, אבל לסלוח.
לפי החבר, אני הייתי זאת שגרמה לו לאזור את האומץ ולדבר איתו. להוציא את הכול ופשוט לדבר.
אני שחררתי אותו.
אז כן, את הרביעי אני מבינה. הם חברים יותר קרובים ממה שאני והוא אי פעם ניהיה, לא משנה כמה הייתי שם בשבילו וכמה נתתי לו.
אבל למה הוא? למה החבר הזה בא בטוב?
חשבתי שהוא לא סומך עליו יותר. סולח, לא סומך.
יכול באמת להיות שאני מקנאה באחד מהארבעה בגלל מישהו שנמצא במקום הכי נמוך בהם?
מתפוצצת מקנאה.
אם דברים היו מסתדרים קצת אחרת, אם הבתכלבה הזאת לא הייתה מופיעה או יותר מזה... לא הייתה נעלמת..
אני הייתי שם.
אני הייתי צריכה להיות זאת שצועקת איתו
shut through the heart!
ולצחוק איתו.
אבל אתם יודעים מה? לא, אני לא צריכה. גם אין סיבה שאני אהיה.
ג'ק לימד אותי יפה מאוד שאני סתם חיה בסרטים של עצמי.
ועדיין... לבחור יש את הרביעי,
ולחבר יש את המתוק
ול"חבר הכי טוב" יש את האידיוט
ולי מה יש? מה נשאר לי?
היו לי חברים הכי טובים בחיי
היו מעטים שזה גם היה הדדי בינינו
אבל כולם פינו את מקומם לטובת אלה
הארבעה שלי. הפייבוריטס. החברים הכי טובים שאי פעם היו לי.
ועדיין... אין לי חבר הכי טוב. לא אחד, ולא ארבעה.
לא... זה לא נכון. לי יש ארבעה.
אין לי אף אחד שמחשיב אותי כחברה הכי טובה.
כי את הרביעי הכרתי כשכבר היה לו רישיון, אז הוא לא יכול להוכיח ככה, אבל יש לו כ"כ הרבה ידידות כ"כ קרובות אחרות
שלי באמת אין כבר סיכוי.
ולקח בערך חודש מאז שנגמר לחבר המלווה עד שהוא הסיע אותי, וגם אז זה היה את כל הדרך מאיזור המסעדות לבית שלי (נסיעה ממוצעת של 5 דקות בפקקים).
הבחור אולי הסיע אותי בדרכים כמעט לא הגיוניות, את העיר כולה למען האמת, על האופנוע.. אחח היו ימים.
אבל במבחן התוצאה הוא נכשל.
כי כשהיה עליו לבחור בין הבחורה שישבה לידו ותמכה בו וחיבקה אותו והייתה שם בשבילו בכל רגע שנזקק לה
לבין הבחור שפגע בו ושלח אותו לזרועותיה, ואח"כ גם פגע בו דרכי (רק שהוא לא יודע על זה עדיין "^^)
אני די בטוחה שהבחירה בי אפילו לא הייתה אופציה כאחת מהתשובות שלא מופיעות אבל אתה חושב לעצמך "אם זה היה מופיע זאת הייתה תשובה אפשרית".
ואת זה לא רק ג'ק אומר לי. זה נכון.
ועכשיו חובת ההוכחה על ה"חבר הכי טוב" שהוא כבר מזמן לא ה"חבר הכי טוב" וממש אסור שידע... (ראו פוסט לא, תגידי לו)
אבל משומה יש לי הרגשה שגם הוא בג'וירייד הראשון יוותר עלי כי אני גרה רחוק ומעייף לו להגיע.
האוויר מסריח מדגים רקובים, ואפילו לא מעורבים בריח הים כמו על גג הבית שלו. פשוט מסריח.
אז לא, אני לא כועסת. לא עליו, ובטח שלא עליהם.
אולי קצת על עצמי אבל גם זה כבר עבר.
אני לא עצובה והדמעות שעומדת לרדת עכשיו נובעות רק מהשעה..
זה לא כואב. זה כבר לא כואב.
סתם... צביטה קטנה בלב.
לא באמת ציפיתי. הייתה בי איזה תקווה... חסרת כל בסיס כמובן.
בכל זאת זה צובט בלב.
אחח... איזה כיף שיש לי את הבלוג הזה.
אף אחד לא מכיר.
בלילות שאני כועסת ועצובה, אני יכולה לפרוק את כל המתח וכל העצבים...
כל החנק בגרון, כל המתחים, כל הרצון להיות תמיד יותר...
לרוב זה עובר באותו רגע שאני מדברת.
אבל כאן אני יכולה לכתוב הכול ואנשים לא ידעו. מותר לי לנשום ולהגיד מה שאני רוצה, להגזים כמה שצריך.
אני רק מקווה שאף אחד לא יעלה עליו.
בקשה קטנטונת- אם מצאתם את הבלוג, לא אבקש אתכם לצאת. לא לחוץ לי.
גם לא שתודיעו לי ואני אחליט אם אתם חשובים מספיק בשביל שאני אעביר אותו מספר שוב.
פשוט... אל תגידו לי. תשתדלו שאני לא אדע. תגיבו מאנונימי אם בא לכם.
רק שאני לא אדע.
שיהיה לכולנו לילה טוב וחג פורים שמח.
להת'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
stargazer~