 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2008
 התמסטלות מערפילי לילה בהר מירון
מונחת על הקרקע, למרגלות עץ אורן דק גזע, ביצבצע חתיכת ניילון מעל פיסת מתכת מרובעת. משני צדדיה, היו עוד שתי קשתות מתכת עם ציפוי גומי שנועדו לרכך את החבטה כאשר המנגנון מופעל. המטרה של הפיסת ניילון הייתה למנוע כניסת מחטי אורן ועפר לתוך המנגנון, כאשר החזירים הסתובבו באזור וגם מפני משב רוח חולף. לפני שאסף אותי מהשער של הבי"ס שדה בהר מירון, הוא עוד הספיק לעבור ליד אחת המזבלות באזור בשביל לאסוף על הדרך כמה פגרי תרנגולות טריים, ושכעת אחת מהן זכתה להכנס אחר כבוד (מפוקפק למדי, אחרי גסיסה איומה בתוך לול סלולה מתועש) לתוך רשת מתכת כפיתיון לתנים ושועלים. בינתיים, אותי דווקא הטרידה האפשרות שכזאת מלכודת עלולה לרסק למטרה שלנו ת'רגל לכל שאריות חייו, הארוכים או כקצר שיהיו. בתגובה להירהורי בנושא, הוא הרגיע אותי שגם הוא חשש מזה בהתחלה, אבל אחרי שזאת נסגרה לו כבר כמה פעמים על האצבעות שיצאו מזה ללא פגע, אז הוא רגוע יותר לגבי הלכידה של התנים והשועלים (ורק חבל שאי אפשר להפטר ככה מכמה חזירי בר בדרך).
הוא בחור בן 28 (או אולי שבע?), בעברו היה מד"צ בחוגי סיירות ולאחר מכן מדריך-חייל במרכז הדרכה שלנו עקב פרופיל בעייתי שנבע מבעיות רפואיות משובחות ביותר (וגם את התפקיד הזה הצליח לקבל, לאחר שהסתיר לא מעט טפסי ניתוחים מהרופא בלשכת גיוס). לאחר כארבע שנים של הדרכת טיולים שנתיים די נשבר לו מהעניין וכיום הוא עוד מדריך טיולי מבוגרים והשתלמות למדריכים, אבל כעת בעיקר מעביר לילות בתפיסת תנים ושועלים לצורך מישדור עבור המחקר שלו שנועד לבדוק את השפעת הלולים ושלל פגריהם על אוכלוסיית הטורפים באזור הר מירון, ומה המצב של אוכלוסיות אלו כיום, לאחר כשלושים שנה מאז הפסיקו את ההרעלות הגדולות שכמעט וגרמו לערך "תן" להכנס בויקיפדיה תחת ההגדרה "חיה שנכחדה מהאזור" (או בשפה העשירה יותר של תושבי האזור - "באמ'שלי, ראיתי פעם כ-כ-ה תנים וזאבים מסתובבים פה!" ).
פגישתנו הראשונה הייתה מלפני כמעט שנה בדיוק, בתקופה שעוד הייתי שינשין מושתן בתחילת דרכו שבטוח שיודע יותר טוב מכולם, והוא העביר איתנו יומיים כמרצה בקורס מדריכים שעשינו. אני זוכר כל מרצה ומרצה מהקורס ועל כולם אני יכול להגיד שנפלה בחלקי זכות לשמוע מדבריהם, אבל הוא בין המרצים הבודדים שאני מוסיף את הכותרת "זכות גדולה" שנפלתי אצלם כחניך. הוא הפגין בקיעות ידע מרשימה ביותר בנושאים שעד היום אני מזיל ריר למשמע שמם (זוחלים, עופות, צמחים ולא פחות מזה - הבנאדם גם ניהל מחקר קטן ונחמד על חיפושיות  ), ובכך קנה את כל עולמי הדל, סוג של מישהו שאני יכול להגיד "שאהיה גדול, ארצה להיות כמותו".
הייתי צריך להצטרף אליו לשלל לילות של לכידות, אבל כל עוד סבא עדיין מעביר ימים עוקבים בבית חולים, אני נאלץ לקפוץ לצפון לגיחות קצרות בלבד שמסתכמים בגיחות לילות ולחצי ימים בגליל (וכמה שחסר לי הצפון, במיוחד ברגעים האחרונים לפני הגיוס).
לאחר שהעברתי לחיילות אצלנו השתלמות בכרמל (יותר נכון אם אגיד שאני טיילתי והן עשו הכנת מסלול), קפצתי לכיוון הר מירון. אז עוד לא ידעתי שאתקל בו בערב ואקבל את ההצעה להצטרפות, ובעיקר מה שהניע אותי זה השילוש אירועים שתחילתם במפגש עם חבר יקר לקומונה (שכעת חונך בקורס) יחד עם חברה יקרה לצוות (חיילת שכמותה פלס"ר חינוך לא ראה זמן רב  ) וכמובן ששאר הקורסניקים הצעירים שהולכים אוטוטו לתפוס ת'פיקוד על המרכז הדרכה שלנו ולהחליף אותי סופית (והאמת, שלאחר כחודשיים אני בלב מלא יכול להגיד שאני מת על כולם שם. מה מת? קרוע עליהם אחד-אחת! רק חבל שאין שם סביבתניק עם שריטה מספיק עמוקה שיחליף אותי בהתעסקות עם המאבקים הסביבתיים). הסיבה שמימנה אני ממשיך במטרתי להגיע עד שם, זה הצורך לסגור את העניין עם סיפור אהבה בעייתי שפתחתי (ובשפה פשוטה יותר, למצוא ת'ביצים לדבר איתה כדי שנמשיך לתקשר, אחרי שהייתי אידיוט וששלחתי לה הודעה שכוללת את השורש א.ה.ב, למרות שיש לה חבר ודווקא בגלל שהדבר הזה אוכל אותי כבר מעל לחודש). לבסוף, הסיבה השלישית ואחרונה לפינלה, זה שבסך הכל רציתי להסניף את האוויר הצלול והכי טעים שיש בארץ, קרוב לפסגה של הר מירון ורצוי מאוד גם בזריחה כשאני עם חבילת וופלות בתוך השק שינה.
לאחר מניין סיבות אלו, נותר רק לחזק את הרצועות בתרמיל ולצאת לדרך. הבאסה היא שדווקא בנסיעה חדורת ציפיה כמו זו, הייתה צריכה להיות אישה קשישה ודי מעצבנת שכל הזמן שאלה אם כבר הגענו לקבר הרשב"י (נו, רבי שמעון בר יוחאי, שבגלל פטירתו ביום ל"ג בעומר אתם מזהמים את האוויר בשריפת גלונים של נפט, קרשים וכוסות חד פעמיות  ). אמרתי לה שאני מכיר את המקום ושנגיע אגיד לה. חולפות עוד עשר דקות, ושוב נשמעת הקריאה הצורמת של הזקנה הבלוייה "הגענו כבר לרשב"י?", ושוב בניסיון לשמור על איפוק אני אומר שעוד לא, יש עוד נסיעה ושהתחייבות שלי לומר לה שנגיע, אפילו אלחץ על הכפתור 'עצור' בשבילה.
לאחר קרוב לעשר פעמים, אם לא יותר, שהיא שאלה אם הגענו כבר לרשב"י?" (ס'עמק, באמש'לו עוד לא הגענו!!), לחצתי לבסוף די מבסוט על הכפתור עצירה בידיעה שיותר לא אראה ואשמע מימנה, לפחות לא על הרשב"י.
"תעזוררר לי עם המזוודה למטה?" (כן גברתי. אין שום בעיה. בשביל שקט משינייך הטוטבות הזוהרות לאור הילולת הרשב"י אתן עד חצי המלכות  )
הגעתי לשם, מסניף כל הדרך מהצומת את האוויר הלח והקר. מתענג על כל שחטה, מוציא את האוויר מהר בשביל לספוג את השחטה הבאה מאותו אוויר טהור ויקר שעוטף כל פיסה מגופי. החבר'ה של הקורס עוד לא הגיעו, ויצאתי לגיחה לילית לעבר המעיין היבש שנמצא בדרך המובילה לפסגה.
האומנם המעיין יבש, כעת אומנם קצת לח יחסית אחרי הגשם, אבל זה אחלה מקום פוטנציאלי למציאת פרוונית שחורה (עכביש שחור וגדול, קרוב משפחה של הטרנטולות בארץ, פשוט מדהים שחבל על הזמן!). עד היום מצאתי שלושה כאלו - אחד בנחל בגליל מערבי (בטח מכירים את נחל שרך-שצת מאיזה טיול שנתי, לא?), עוד אחד בכניסה למעיין קטנטן והשלישי בתקופת הקייטנות, בשירותים של אחת מהדירות של החניכים שלי. הייתה הדרכת שירותים אחת איכותיות שיצאו לי בחיים, משהו שלא ישכח במהרה!).
נכנסתי לתוך הפתח של ניקבת המעיין, הפכתי אבנים, אבל לא פרוונית ולא נעליים, גג איזה חיפושית רצה (הסוג הזה שאוהב לטרוף שבלולים כמו טרופית בקייטנה). הייתי כבר קרוב לסיים את הפעילות ערב הזאת ולחזור להשען על התרמיל בחוץ מול נוף לילי משכר, כשלפתע הבחנתי במשהו צהבהב בין גרגרי העפר. הסתכלות ממוקדת ומקורבת, חשפה סלמנדה מזערית (ממש גור סלמנדרות!) שהייתה בגודל הקרוב לכשני שליש מהזרת שלי. חמודה כזאת, לא אצלם?
האומנם לא גור כלבים שמלקק לך את הפנים באהבה, אבל מספיק חמודה ורעילה כדי שהתאהב בה לדקות ארוכות תחת לילה צלול בהר מירון
החבר'ה הגיעו לבסוף, וכשירדתי לעבר הנקודת לינה יכולתי לאתר אותם בחושך ללא כל בעיה רק לפי הקולות שלהם, שלפתע הזכירו לי חיים חברותיים גם מעבר לכל הזקנים במחלקה הכירורגית. פתאום לראות אותם, את כולם, לא דרך הודעת טקסט בסלולרי אלא דרך חיבוק ארוך, זה מה שנתן לי חבל נשימה לפחות לעוד שבוע במסדרונות של הבית חולים.
כעבור כמה שעות, חיי הסתכמו שמצאתי את האומץ לתפוס אותה לשיחה, לסגור עניינים. מבחינתה עניין נסגר שהיא יכולה להמשיך לסמוך עלי כידיד אמיתי, ומבחינתי מצאתי איזה תא רחוק לזרוק בו את הרגשות, איפהשהוא בבווידם האחורי של הראש. לפחות לנסות. לגבי הזריחה? אחרי שחזרתי מהבדיקת מלכודות ישבתי לקפה אצל ידיד דרוזי יקר שעובד כשומר לילה בבי"ס שדה בהר מירון. לאחר שנפרדתי מימנו, העייפות הייתה קשה מכדי להתחיל לטפס ועד כשעה לפני הזריחה עוד ישבתי עם החבר'ה מהקורס ששמרו בתורניות ליד המדורה.
בבוקר התעוררתי לבדי, כשהם כבר שעה ומשהו קודם התקפלו מסביבי ויצאו לעוד יום של הכנות מסלול לקורס. כמה מטיילים שעשו את שביל ישראל (שביליסטים) לידי, הזמינו אותי לתה של בוקר ומשם חתכתי למרכז, לתרכיז של בוצה גוש-דנית שמהווה נתח אפרורי בחיי שצריך להשלים איתו.
יו נו, ד'ה טיים יו ניד טו פיינד יור בגרות (אור לפחות סמסינג לייק סיזס)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
