 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2008
 הסוכריה של אלוהים למי ששב מבית חולים
כבר היה מאוחר מדי בלילה, האצבעות רקדו בעייפות על ההגה בזמן שיזהר אשדות שר באוטו (ואיך לא? לנסוע בלי יזהר, זה כמו לנסוע בלי דלק. אז מה אם שמעתי את הדיסק הזה בלופים כבר מעל שלושים ומשהו פעם? מי סופר בכלל ..) ורק העיניים תפסו בציפיה כל פעם את הרמזור הבא שלא יתחלף לאדום. עמדתי לעלות על המחלף שיקח אותי צפונה, כשהשעון באוטו הראה אחת וחצי לפנות בוקר. בדרך לשם, כמה שניות קודם לכן, ראיתי איש חרדי עומד ליד הצומת ומנסה לתפוס טרמפ.
שנה שלמה עיקר תנועתי על פני האדמה מתקיימת בעיקרה באוטובוסים, טרמפים וברגל. כמעט ולא יצא לי לקחת אוטו מההורים, וכבר היה מקרה שחלף חודש שלם בלי שנהגתי (נו, חבל על הדלק וזיהום אוויר). בכזה מצב, שעוד התחיל בתיכון, אתה נכנס עמוק לתוך אחווה לא כתובה של טרמפיסטים. לאחר שעות שאתה נרקב באיזה צומת מסריחה ואף אחד לא עוצר לך, אתה נשבע לעצמך שוב ושוב שכל עוד תוכל - אין מצב שאתה לא עוזר לטרמפיסטים.
אני מודה, יש לי הרבה קרובי משפחה חרדים, ולמרות שבסך הכל הם אנשים טובים, זה לא מה שגורם לי לפתח סימפטה כלפי הקהילה שלהם. בין אם זה האטימות, החוסר נכונות לקבל את זולתם ואולי גם השיחות שבמהלכן עוד רגע הכנסתי להם בוקס לפרצוף, כי הם לא הפסיקו עם המיסיונריות המלוקקת שלהם, גרמו לי לא לחבב אותם במיוחד. גם הפעמים שיצא לי לעבור בטיולים דרך קבר הרשב"י וקברי צדיקים אחרים, לא תרמו דבר לצורך יצירת ניצוץ של זיקה חיובית כלפיהם.
לא משנה כמה אטייל, אראה ואשמע, גם אני בסך הכל עוד אדם קטן וחסר חשיבות שמתהלך על הפלנטה הזאת. אני כן מאמין שיש בכוחי לשנות ולהשפיע, אבל עדיין קטונתי מלהבין מה גרם לי במחלף לשבור חזק שמאלה ולעשות פרסה ענקית בשביל להציע לו טרמפ. נכון שזה עניין של חלק מהאחווה, אבל אחרי כמה התקלויות לא נעימות שהיו לי עם חרדים לאחרונה, הדבר היחיד שנותר זה הסימפטה כלפיו בתור אדם במצוקה שנרקב בשעה לא הגיונית בצומת מגעילה, וכנראה שהיה עוד איזה משהו שבגללו ויתרתי על נסיעה שקטה עם יזהר שלי, אבל עדיין, קטונתי מלהבין.
עצרתי לידו, הנמכתי את הרדיו ושאלתי לאן פניו מיועדות, "לכיוון כביש אחד" השיב האיש מתחת לבגדיו השחורים. פיניתי לו את המושב לידי, ואמרתי שיקפוץ פנימה ויצאתי לדרך.
תחילה שתיקה קלה, לאחר מכן שאל בן כמה אני. "תשע עשרה, עוד רגע מסיים שנת שירות ומתגייס" השבתי בנימה עצובה ועייפה. "ולאן מתגייס?" שאל האיש. "שיריון, מקווה להגיע לפלס"ר, אבל העיקר ליפול עם אנשים טובים" השבתי בהתרסה, אפילו קצת בבוז שחרדי שלבטח לא עשה צבא, מוצא לעצמו זכות לשאול אותי לאן אתגייס.
חשבתי שבזה תסתיים שיחתנו. האומנם היה לו זקן מעט ארוך יותר מהזיפים שלי, לא משהו של רבי מתחסד, אבל בסך הכל נראה יחסית איש בסדר, הוא הפתיע אותי שהתחיל לדבר על השירות שלו בגולני, והמשיך לשאול על השנת שירות שלי. לאחר מכן אמר שהוא מרגיש ממש לא נעים עם זה, אבל הוא מוכל אפילו לממן את הדלק אם אקרב אותו לכיוון ירושלים.
לא יודע, בהתחלה העסק נראה לי רעיון רע. ירושלים זה מקום יפה, אבל מאוד מסובך ודי לא אהבתי את הרעיון בלהתחיל לנסוע לשם בשעה כזאת. מצד שני, הדוס הזה עוד לא ניסה להחזיר אותי בתשובה והיה אפילו די נחמד לדבר איתו פתאום, שותף שיחה לא הכי מרתק, אבל מספיק מעניין. עצרתי לרגע בעליה לכביש אחד, הוא כבר פתח את הדלת כשהתחלתי להגיד לו שיעזוב שטויות, אני לא משאיר אותו ככה על הכביש באמצע הלילה.
לקח לו כמה שניות לעכל את העניין, שאשכרה מישהו חסר כל קשר אליו לוקח אותו בחינם טרמפ עד הכניסה לירושלים. במונחים של התניידות מאיפה שאספתי אותו זה שווה ערך לכך שאזרוק אותו כמעט בכניסה לבית, עבורי היה מדובר בדחיית השינה בעוד כשעתיים, אבל לאיפה אני ממהר? בכל מקרה הייתי חוזר הביתה ונמרח חצי מת במטבח עם כוס קפה ותוכניות רדומות בטלביזיה של לפנות בוקר.
הנסיעה הארוכה סיפקה לנו זמן לא מבוטל בשביל שיחה ארוכה שהייתה רצינית מאוד בשבילו, די צינית בשבילי. הרי אחרי ששנה שלמה שואלים אותך מה אתה עושה בשנת שירות ואתה חוזר על אותם דברים שוב ושוב, זה מתחיל די לשעמם. אך אם אתה משלב בתיאורים שלך דוגמאות לשנאת ילדים, התפרצויות אלימות למחצה מול בעלי קיוסקים שעושים לך ת'מוות באמצע הדרכה ועד כמה כל העסק של טיולים שנתיים זה בית זונות אחד גדול, זה הופך להיות אפילו די משעשע עבורך. אפילו לכותרות כמו "הטלביזיה משחיטה את הנוער, וכל המדינה מושחטת" כבר מוזמן מוצמדות בדיחות בקומונה שעולות לך די מהר לראש - כי חבורת דבילים, מה אתם מאשימים את הטלביזיה שמשחיטה אותנו, אם כמו עיוורים אתם תלויים בה? במקום להעיף אותה קבינימט מחייכם או לפחות לנתק אותה משלל ערוצי הכבלים, אתם רק משדרגים אותה וקונים עוד חבילת ערוצים לממיר.
הזכרתי בהתחלה שאין לי חיבה רבה לחרדים, והאמת שהבחור סיפק לי עוד כמה סיבות לזרוק אותו מהאוטו. סיפורים על איך חינכו אותו בבית לשנוא ערבים ואיך הוא תמיד חושד בהם, כי עבורו מדובר בעם נחות וטיפש, בהחלט לא תרמו לי לראות נקודות בלאהוב את האידיוט התורן. אך בכל מקרה כבר לא היה לי יותר מדי מה לעשות בשעה הזאת, ואפילו הצלחתי לערער לו קצת את הביטחון עם התשובות המוכנות לדברים מתלהמים וטיפשים כמו שהוא אמר.
בסך הכל בחור חמוד, אפילו ידע להקשיב ולא רק לדבר, חבל לזרוק אותו מהאוטו.
אחרי אחד מהעיקולים בכביש זה הופיע לפתע, אוטו הפוך ומרוסק, משהו טרי מהדקות האחרונות כשאפילו סירנות עוד לא נשמעו בכלל באוויר. עצרתי מהר בצד, וזינקנו החוצה בשביל להציע עזרה. מסביב התגודדו עוד כמה אנשים לעזור או לנסות לפחות להציע עזרה לשלוש הבנות שיצאו עם כמה חתכים קלים, אבל בהלם קשה. נראו תיכוניסטים, היו בשוק של החיים, אבל העיקר נראו שלמות כמעט בלי פגע. חיפשתי ערכת עזרה ראשונה באוטו, אבל לא היה ולאחר שהגיע כוח של שני אמבולנסים למקום סימנתי לידידי החדש שהגיע הזמן שנעזוב לפני שניהיה לתוספת בעייתית להמולה.
יש משהו די מתעתע בדרך שעולה לירושלים, כל הזמן בטוח שעכשיו, אבל ממש עוד שניה, אתה מגיע כשלפתע צץ עוד עיקול בכביש, "שממש אחריו, בטוח אחריו..." אתה כבר בכניסה לעיר. רגע, בעצם לא.
ככה נסענו, אני ושותפי לדרך הארוכה. שואלים, מספרים, מחליפים רישומים מהחיים. בסך הכל, באמת שעשה רושם של בחור טוב. אולי בפנייה אחרת בחיים, אפילו הייתי מזמין אותו לטייל איתי או קופץ אליו לקפה. רק רגע לפני שלחצנו ידיים לשלום, נזכרתי לאין לי מושג איך קוראים לו.
"יעקב" השיב הבחור ושאל בתגובה לשמי. "אני? אחינו" החזרתי תשובה. שאל למקור השם, ואני סיפרתי. מלחמה, אמא מאבדת אח ולי מוצאים שם - חיים די פשוטים, לא?
תם הסיפור לפני השינה ומחר הפגנה בירושלים נגד הבנייה בחוף הבונים לפני שאעלה צפונה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
