 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2008
 פרק מיומנו של טירון טרי
שבוע שלם של לפתוח זמנים, לגלצ"ח (פחות הגילוח) נעלי צבא גבוהות ולשמוע את המפקדים צועקים עלייך, בזמן שבדיוק מאחוריהן יש את הזריחות הכי מדהימות שראיתי בחיים שלי. אי שם בבסיס נידח בדרום הנגב, במקום בו האבק המוכר כ"פודרת טנקים" מציף אותך בכל מקום, ושוחק לך את הגוף מרוב מסדרי ניקיונות אובססיבים.
כולה טירונות - לא סיירת מטכ"ל, אבל עדיין נראה לי יותר כיף לטייל מאשר לעמוד במסדרים כל היום. את הראש תופסים די בזריזות, מבינים שכמה שתרוץ מהר יותר ככה תחטוף פחות על הראש. כמה שיותר תכנס לראש שהכל פה הצגה אחת גדולה, ככה יהיה לך הרבה יותר קל לעבור בשלום את החמישה שבועות הנותרים. הכל פה מנוהל ע"י חבורת ילדים שכולה גדולים מימני גג בשלוש שנים, כשלהם יש שרוך צבעוני וכומתה שחורה בעוד שאני עוד תקוע עם כומתת בקו"ם שמטגנת ת'מוח ומרגישה כמו גידול בכתף. הכל משחק, הכל שטויות, וכל הריצות והכאב ראש הזה שווים בשביל לראות עוד כמה דקות את המדבר הרחב שנשקף מהבסיס. שווה לוותר על ארוחת ערב בחדר אוכל ולקבל צלחת מעט צנועה עבור שמירה, רק בשביל לראות את השקיעה היפה מאין כמותה שנשקפת ממתחם הפלוגה שלנו.
כיף? לא הייתי מגדיר את זה בתור חוויה שאשמח לשמור עליה עוד זמן רב, אבל אין ספק שזה בינתיים עוד לא כזה נורא. פתאום אתה לומד כל כך להעריך את זה שאין לך שום לחץ רציני לחזור הביתה, כשמסביב ילדים בני שמונה עשרה מתפרקים מגעגוע למיטה החמה שהשאירו בבית ילדותם. אפילו האפשרות של להכנס למסגרת הזאת, כשאתה מבין שאין לך כמעט שום אחריות בתור טירון, גורמת לך המון נחת אחרי ששנה שלמה אתה נושא בעול שלומם של הקבוצה המודרכת על ידייך בעוד אחד מהטיולים השנתיים מיני רבים. רק ההרגשה של טירון קטן ומושתן מבאסת, כשמסביב הוותיקים הולכים בנחת, כשאתה צריך לבקש אישור מהמפקד בשביל להתעטש.
לשבת? לעצום לרגע עיניים? אפילו סתם לגרד את הגב? בחיים לא חשבתי שהפעולות הסתמיות האלה יהפכו למותרות יקרות מפז עבורי. אין אפס, וככה זה שהאפשרות לשבת הופכת לגן עדן שיש לנצלו בכל רגע ניתן, ולו רק להקל על הבירכיים שכבר מתפוצצות מרוב עמידה ארוכה במסדרים. בחיים לא האמנתי שהאפשרות ללכת יחף עוד תגיע לפסגת חלומותי, אבל בטירונות הכל יכול לקרות ואסור לנסות למצוא הגיון. ניסית? נאבדת. (ואפילו אל תחשוב על להציע תחליף לכלים החד-פעמים בחדר אוכל. העיקר תנסה לשכנע את החברים לצמצם את הכמות, ולנסות להשתמש באותה כוס פלסטיק ארורה כמה שיותר אנשים).
לקחו אותנו לראות תרגיל ראווה של טנק, לא רחוק מהבסיס. סוג של ניסיון לגרום לנו להיות מורעלי טנקים, כאשר כמות לא מובטלת של אנשים הגיעו לשם בגלל שנזרקו ללא רצונם, ובלוא מעט מקרים גם בלי אשמת פרופיל. בסופו של התרגיל (שבדיעבד קיבל כותרת של לא יוצלח), לא היה אפשר להישאר אדיש נוכח העוצמה המפחידה שיש למפלצות פלדה אללו. תחילה אתה רואה כדור אש בקנה, ואז כעבור שתי שניות אתה עף אחורה בגל הדף אדיר שמלווה חתיכת קול נפץ. אחר כך בכיר בחיל עולה לדבר ולאחר מכן, בכיר מימנו מוסיף עוד כמה מילים... ואתה? בכלל לא שם, רק מתלהב מהסופות שמרימות עמודי חול גבוה באוויר, רחוק מכל ההמולה הצבאית. בתוך כל אותו מחזה, בפנים את מוצף בגלי צונמי של פנטזיות על השבתות שכולם יתפסו את האוטובוס הביתה, ואתה תתפוס את התרמיל ותצא לטייל לבדך במרחב האדיר הזה שבמהלך השבוע שורק פגזים, וביום השביעי מוצא מנוחה.
לא חסר געגוע לצפון - לחרקים, לנוף ובעיקר לאנשים שהשארתי שם. אך עם זאת, פתאום להגיע למדבר שנותק ממך בשנה האחרונה, עושה אצלך רק טוב. להסתכל על מחשוף סלע מרוחק ולשקוע בהתלבטות אם זה גיר או קירטון. ורגע, ההר ששם מכוסה בעדשות צור? הי, חכי שניה ציפור שאוכל לראותך! אפילו קיבלנו מבחן מטופש בידיעת הארץ כשבסופו מישהו שם לב לחגב ענק שנמצא על רגל הכיסא. לא הספקתי להסתכל עליו יותר מדי, וכבר קיבלתי פקודה להוציא אותו החוצה, אוף. חתיכת חגב כזה לא ראיתי כבר המון זמן...
מבסוט מהנוף, מבסוט מהאנשים בצוות (מרובם לפחות) ורק נשאר להתגעגע לימי האזרחות העליזים שיכולתי להסתובב יחף בנחת, בלי להתרוצץ יום שלם עם נעלי צבא כבדות.
נו ניחא, גם זה עוד יעבור, טירונות מתישה שכזאת בלב מדבר יפה שכזה 
איפה הסנדליים - אני כבר מתקנא!
עד מתי נוב' 08' ?!
עפרוני מצוייץ שקיפץ סביבי בכניסה למדרשת בן גוריון, בזמן ההמתנה הארוכה לאוטובוס לבאר שבע.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
