סיימנו עם המסעות בצבא, אפשר לחזור לטייל לעת עתה. |
 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2008
 ללכת לאיבוד בין החורים של המטרות קרטון
כבר שבועיים שאני מסתובב עם נשק ומקלל את הבלוק הזה שתלוי לי על הכתף - שחור, כבד ולא כיף להתכרבל איתו בשק"ש. חוץ מזה, עם כל הפק"לים שזורקים עלינו, הוא אוכל גם לא מעט אבק ואז דופק אותי במעצורים במידה ואני לא נותן לו יחס ניקוי אישי מספיק. ככה כבר שבועיים ברצף, אבל לאחר שחתמתי על החזרתו לרגל יצאתי הביתה, הרגשתי לפתע ערום. האומנם פתאום אתה מרגיש ממש קל בלעדיו, אך כל כמה רגעים אתה מזנק בבהלה נוכח המחשבה שיתכן והפקרת אותו באיזשהיא פינה.
חזרתי הביתה בפעם השניה, לאחר שלושה שבועות של פז"ם. כל הזמן פה, רחוק מהמציאות הצבאית שהשארתי בבסיס נידח ליד אילת, אופף אותי בתחושת חופשיות על גבול המועקה שנובעת מחוסר היכולת של הסביבה להבין מה עובר עליך. לא ההורים מצליחים לתפוס את המשמעות של לרסס מטרות קרטון כהקבלה למטרות אדם שתאלץ לירות עליהן עוד כמה חודשים, ואפילו החברים שכבר התגייסו נמצאים לרוב בעולם שהקרב בו הוא מול המחשב והציונים באוניברסיטה.
במציאות הזאת שנפלתי לתוכה, יש משהו הרסני ומפחיד. לא המפקד שצועק עלייך, לא הלחץ של הזמן הקצוב בכל רגע בסדר היום ואפילו לא השמירות שגוזלות את שעות השינה המועטות והיקרות מצליחות לאיים עלי בכל כל הבועה המוזרה הזאת. משהו מסוג אחר, שאלה שנכתבה לנו על הלוח במבחן, היא זאת שגרמה לי לפתע לפחד מהעתיד לבוא.
"לאיפה נכוון במרחק 100 מטר בשביל לפגוע למחבל בין העיניים?" נכתב ברשימת השאלות היומית, מתוך צרור שאלות שהיינו צריכים להשיב עליהן בין מטווח אחד למישנהו. דווקא בנקודה הזאת, לאחר שיום שלם אני מפרק מחסניות על מטרות קרטון, פתאום אני תופס את הפחד הזה בידיים. פחד מלהפוך לעוד אחד שיכול לירות במישהו, כי אמרו לו לירות "במטרה".
אני לא נאיבי, ברור לי שגם אני פה הופך למטרה אצל הצד השני. גם הוא מרסס מטרות קרטון וחביות פח, בשביל שבבוא היום (הלא רחוק) גם הוא יהיה מספיק מיומן בשביל לחורר אותי בקליעי עופרת - ובתוך כל זה, ואולי אפילו בגלל זה, אני לא רוצה להיות כזה. זה לא הפחד מהמוות, אלא הפחד מלהיות צמא מוות. יותר גרוע מלהצליח להרוג בגלל שאמרו לך, זה להרוג בגלל שאתה רוצה בזה. אתה רוצה שהבנזונה יאכל עופרת, כי זה יביא לך סיפוק. יביא לך את הערכה של המערכת, שקומץ אנשים קטן בקצה הפירמידה שולט בה, בדיוק כמו שמותך יביא לצד השני את הערכה והסיפוק מהמערכת שנשלטת ע"י קומץ אנשים אחר.
לכל צד יש את הגנרלים שלו שמפמפם את רעל הכוחניות לווריד של חייליו, וכמה שיותר רעל אז יותר טוב.
אין לי חרטה שהתגייסתי, אני יודע שזה שלב הכרחי שצריך לראות ולנסות להשפיע לאפיק חיובי עד כמה שניתן. אך בתוך כל זה, מנקר חשש לא קטן, שבקצהו עולה השאלה - לאיזה בנאדם עוד אהפוך?
כמה שעות לפני שאעלה על האוטובוס שיחזיר אותי לבסיס, מציף אותי געגוע למציאות אחרת ולא רחוקה. מציאות של תרמיל, עצי אלון עתיקים וקומונה יקרה מפז.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
