סיימנו עם המסעות בצבא, אפשר לחזור לטייל לעת עתה. |
 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2010
טיבו של שיטוט לילי מעל הכנרת
יצאנו מהאוטו ליד התחנת דואר של מצפה, איפשהו באזור חצות. מושבה פיצקית ליד פוריה, משהו באזור השלושים וחמש משפחות וזהו. אפילו כלבים שנובחים בלילה כמעט ואין שם, אולי איזה אחד או גג שניים שנפלה עליהם נדדת שינה.
יש אנשים שמלווים אותך בחיים, כאשר מהות הקשר שלכם משתנה ואיתו גם צורת היחס. כמו שלמשל חבר טוב שאחותו התחתנה עם אחיך, אז פתאום הקשר שלכם יקבל עומק אחר. גם מישהי שהעברתם ביחד תקופה בתיכון, והקשר שנשאר בניכם הוא סוג של חברים ותיקים בלי שום דבר מעבר למה שהיה פעם, גם זה מקבל אופי קצת אחר. ככה זה שמכירים אותך טוב בנקודת זמן ספציפית בחיים, אבל אחר כך הזמן ממשיך לנסוע (כי זה מה שזמן אמור לעשות.)
את הדרך שיורדת אל הואדי שצפונית למושבה זכרתי טוב, למרות שכבר מעל שנה וחצי לא עברתי שם. איכשהו למרות הלילה והעייפות, הדברים בסוף הסתדרו בראש, ומה שלא לגמרי הסתדר השלימה האינטימיות שיש לי עם המקום הזה. ככה זה לאהוב אזור שיחודי לך בקשר שאי אפשר לנסות להסביר.
העשב שהתחיל להקשיח סימן את סוף האביב. גבעולים ארוכים ודקים של שעורה שמתכופפים לפי כיוון הליכתך בתנועה רכה ואדמה שעברה את השלמתה לגוש בוץ בחורף האחרון, מתחילה להתפורר לך לתוך הסנדליים ככל שממשיכה הדרך.
לאחר שחצינו את הכביש שהפריד ביננו לבין אפיק ואדי רקת, התחלנו לשמוע קול זרימת מים. זכרתי שהיה דיבור על שיחרור קידוחי מים, אבל לא האמנתי שמדובר בכזה שצף קצף. פשוט נחל שהייתי רגיל לראות אותו בצהיבות קוציו ומנוקד במטעי בננות קטנים, החל לפתע לזרום לכנרת. גדולת הפליאה הלילית מאשר ביום.
ובעיקר הלכנו. בהתחלה דיברנו, ולאט לאט הדיבור נחלש עד שהגיע השלב שבו הלילה שואב אותך פנימה ואתה מתכנס עם המחשבות ופשוט הולך - בלי לשאול שאלות, בלי לחפש תשובות, אלא פשוט הולך כי הרגליים לוקחות אותך. כך זה המשיך עד שהגענו כמעט לפסגה. חיבור בין דרך עפר לשער שסימן גבול שמורת טבע, ושם הלכנו לישון. איפשהו שהשעון מזמן כבר מורה עליך לצלול לתוך השק שינה.
את הבוקר פתחה השמש עם פס אור דק שנפתח לכדי עיגול גדול ובוער, ושוב נפתחה גם ההתפעלות שלי מהדבר היפה ביותר שיכול להציע העולם (ככה זה עם אנשים של זריחה). העפלנו את העוד כמה מטרים האחרונים לפסגה, ומשם הדרך התפתלה למטה אל הכנרת. אגם המעוטר באינספור אמונות על צעירים נוצרים, קדושים שמהלכים על המים ולונה פארקים שגוזלים את החוף מאנשים תמימים! (אמן יאכל אותם כריש.)
מצאתי שלווה בלילה הזה, לראשונה אחרי הרבה זמן הרגשתי משוחרר מכל האחריות שרובצת עליך מבלי שתצליח לעכל את משמעותה - בלי חיילים לדאוג להם, בלי זעזועים בגדר שצריך לקפוץ עם הסיור באמצע הלילה, בלי פלשתינאים שצריך לבדוק במחסום... פשוט בלי הבועה שאתה כל כך חי בתוכה כאשר החיים עוברים בצבא. וכעת הלילה עוטף אותך מכל עבר, ואין מכשיר קשר שמטרטר כל הזמן באוזן, כך שמה שנותר אלו רק המחשבות שנעות לאיטן בראש. רצות ומאטות לפי קצב ההליכה, לפי ההתנשפות של העליה, לפי איך שאתה תקבע בסופו של דבר.
זריחת שישי על הכנרת (או טיול מכין להודו  )
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
