סיימנו עם המסעות בצבא, אפשר לחזור לטייל לעת עתה. |
 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2010
 לאכול כאפה צבאית
מוזר עדיין לחזור לבסיס ההכשרה שגידל כבר דורות של שיריונרים. רווי טנקים בלב הנגב, איפה שכל סנפה של אוויר יוצקת לך קילו פודרה (אבק סמיך שמשאירים הטנקים) בריאות. זה פשוט עולם שונה כל כך מהפעילות במחסומים והסיורים שעשיתי עד עכשיו. לפתע אין יותר לקפוץ באמצע הלילה בעקבות ילדים שזרקו אבנים על מכוניות בכביש, לא רואים יותר תעודות של פלשתינאים במחסום וכבר לא שומעים את הבילבולי מוח (שחלקם אהוב יותר ורובם חופר ומיותר לא פחות) של הקשר שלא מפסיק לטרטר באוזן. הלילות מתחברים לימים שרצים קדימה בספירות של 17 יום - זריחה רודפת שקיעה שקודמת לזולתה, והכל סרט נע שלא נעצר. לפתע כאן נוהל שבת זה באמת להרגיש שבת, ולא לדעת שהגיע היום השביעי בגלל שנשארו שקיות ביסלי מתושבים שהביאו חטיפים למחסום.
כל ההתייחסות לנשק שונה פה. החפץ הזה חזר להיות בזנ"ט עם מיליון הוראות של כן ולא שכולם מפחדים להתעסק איתו מעבר ללשיים אותו על הכתף. אין יותר מטווחי טרור שמפרקים מחסניות בשביל לפרוק את המתח והעצבים שצברת, וכל לחיצה על ההדק מול מטרת קרטון גוררת בעקבותיה תדריך ארוך ומייגע. המדריכות שם לא קולטות שהחיילים שהם מאמנות (שיבוא יום ויהיו ללוחמים. לפחות כך התוכנייה בבקו"ם אומרת.) הולכים לחיות בשגרת נוהל 112 עם מחסנית בנשק מתחת לכרית ולכן כל ההתנהלות שלהן די חסרת פרופורציות.
בין השיעורים שרצו בשטח, יצאתי באחת ההפסקות לשוטט בין כמה שיחים קרובים ואספתי סרטביש ועוד שני צמחים בדרך. רציתי להראות לשאר החבר'ה שיש גם דברים מעניינים באזור ולא צריך לגרום לטירון לשנוא את המדבר, במיוחד שעבור רובם הלא מעט זה יהיה מפגש ראשון איתו (מעבר לנסיעה לאילת או אטרקציות של טיול שנתי) ומבחן הסטטיסטיקה מלמד שזה מה שיוצר סלידה רבה אצלם מהאזור לאורך שנים אחר כך. לא תיכננתי להעביר הדרכה של ממש, סתם לזרוק כמה מילים על הדרך בשביל לפקוח להם את העיניים. נראה לי שגם הצלחתי טיפה. (ולמחרת אפילו הבאתי להם גמל שלמה משובץ שמצאתי בבסיס - היפה ביותר בארץ!)
אחרי שבועיים של הכנות למסדר מג"ד ושיעורי הכנת סגל בשטח בעומסי חום שהופכים אותך לטוסט מיובש לאורך היממה, יצאנו חמשוש וחתכתי בדרך צפונה לבורות רמלייה ליד שדה בוקר. ידידה מהשנת שירות הצטרפה על הדרך ובכך החזירה את כבודה אחרי ההברזה שלה מהטיול האחרון 
יש משהו באזור שדה בוקר שמרגיש מאוד מוכר ומעורר שלווה. אולי זה בגלל שיצא לי לעבור שם הרבה בתיכון או בגלל ששם התחלתי ללמוד לטייל בצורה רצינית לראשונה בחיי. ואולי זה פשוט הגעגוע לפנינה המדברית נוטפת המים של עין עקב? ויתכן וזה בכלל מאותה תמימות ציונית של חזון בן גוריון שמרחפת באוויר ביראת קודש על חיי רוח בעבודת כפיים בלב המדבר, רחוק מכל אותה רעה חולה של התמכרות לחיי החומר.
(וזה מוזר לפתע לטייל עם עוד מישהו ולא לתת לעצמך לברוח לבד מהכל - פשוט להעלם בואדיות ובהרים שנושאים בחובם את אותו אוויר יבש שממסטל לך את הראש בטוהר הזך שלו.)
גמל שלמה משובץ - אחד הדברים האחרונים שחשבתי שאמצע שם - נח על ענף של עץ שיטה אחרי שנתן את הופעתו כהדרכת מזדמן.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
