 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2010
 התוודאות מהשטח
יש לי הרבה הערכה לכל אותם צלמים שיושבים ימים על גבי חודשים מאחורי איזה סלע בשביל לתפוס זווית צילום על נמייה או חרדון צב. תיקון, לא הרבה הערכה אלא פשוט מעריץ אותם, הכי דוגרי בעולם. הלוואי ואני אוכל יום אחד לצלם כמו אייל ברטוב ולחיות בכיף מחיפוש של שלדגים ונחשים תחת התירוץ שזה כולה עבור הפקת סרט לנשיונל ג'אוגרפיק (national geographic) ובין לבין להעביר סדנאות למדריכים פעורים שירדפו אחרי בהערצה. הלוואי עלי והייתה לי מאית מאחוז הניסיון שיש למשה אלפרט, יוצר הסרט ארץ בראשית שעלה לא מזמן להקרנים וממשיך לסחוף אחריו פידבקים נלהבים בלי קץ... אבל, יש פה משהו שמציק לי כבר הרבה זמן ובשקט אלחש זאת שלפעמים פשוט בא לי לצעוק "קבינימט הנשיונל ג'יאוגרפיק"! 
נמאס לי מדמוניזציה של בעלי חיים. נשבר לי כבר שנותנים לכל גרביל חמוד מוזיקה עליזה, וברגע שמגיע הנחש לטרוף אותו מכניסים פסקול של סרט אימה. למה כאשר מדברים על נחשים, עקרבים ואלמנות שחורות על שלל חבריהן צריך גם להכניס פסקול של סרטי שדים ובכך להגביר את הרתיעה והסלידה של הצופים מהעולם שלהם? רק בגלל שזה יותר מוכר לשווק דברים על פחדים חסרי פרופורציות? איך בסרט של משה אלפרט הצופה מיועד להתחבר "לחתול ביצות הטוב" מול אותו "צפע רשע" שמגיח מהמים ובא לאיים על משפחת החתלתולים שהומלטה לא מזמן?
יש לי בעיה קשה עם זה. הפעם הראשונה שנחשפתי ממש לצפע, הייתה כאשר כמעט דרכתי על אחד בכיתה א' ואבא שלי בא להרוג אותו. אחרי אותו אירוע מקונן, נותר לי רק להאמין שהסקרנות לא השאירה אותי בפינה האפלה של הבורות וגרמה לי להבין שאין פה טוב ורע, אלא פשוט מערכת של יצורים שמשולבת זאת בזאת, ואני רק אחטא אם אקח צד באותה מערכת ולא אסתפק בלהסתכל בפליאה בכל מה שמהלך ומקפץ מסביב.
ובעניין אחר, קיבלתי חיילים. שוקיסטים, מדיפים ריח כבד של בקו"ם וכומתה שנראת כמו דג מיובש (הגרסת כומתות החדשה שהרסה את אוויר העולם) עד שיקבלו את אחותה השחורה בעתיד הלא כזה רחוק. אין לי חיילים קשים, כאלה שתיקח לשיחת סיגריה אל עומק הלילה כדי להבין מה הולך לו בראש. חבר'ה שרק יחתרו לצאת לג'וב ולברוח מהשריטה של המחסומים והכפריים הפלשתינאים באמצע הלילה. אני לא מאוכזב מהצוות שקיבלתי ויש לי מספיק עבודה בשביל להפוך אותם ללוחמים, אבל הסיפוק האחר שקיוויתי למצוא כנראה לא יהיה במחזור הקרוב.
אתן עוד התוודאות, קשה לי להיות מפקד בהכשרה. קשה להכנס לראש של לשמור על פרצוף אטום. אני לא מגיע משם וגם מעולם לא הייתי כזה. באמת שמעצבן אותי כשהם מחייכים אלי, חושבים שהם יכולים לאהוב אותי. קבינימט, אתם כולה חיילים צעירים עם גרבר מרוח על הפה! מה אתם מבסוטים מימני? בגלל שאני מדבר איתכם על טיולים פרחים וחרקים, ולא רק עד כמה צבא זה ואוו? זהו, נגמר השבוע סליחות ואני הולך לפרק אותם באימונים שימחקו להם את החיוך מהפרצוף. חאלס, צריך לגדל פה לוחמים - אוהבי זריחות ועכבישים, כמובן - ולא סתם עוד תיכוניסטים על מדים. ובאמת, אבל באמת, שתפסיקו לאהוב אותי. אני לא הולך להיות הפפ"זניק התורן (ראה ערך, פופולריות זולה)
ובהתוודאות אחרונה, בנות שנת שירות (וגוועלד, אבל אפילו מכיניסטיות) מדליקות אותי. בנות עם סנדלים ותרמיל? זהו, אני יכול לחפש את הטבעת לחתונה. עד כמה שזה נשמע בנאלי, פטתי ומעורר רחמים, חאלס אני מודה. חייב להודות שתפיסת העולם אומרת שחברה אמיתית לחיים, צריך לבחור לפי התרמיל שלה. אין מה לעשות, המחשוף הכי גדול לא יעורר במאומה את תשומת ליבי כמו עלמת חן שמדלגת בין שבילים עקלקלים עם תרמיל.
בתקופה האחרונה הגעתי למסקנה שזה מראה על רדידות אופי די רצינית אצלי. ברגע שאתה נתפס לכיוון אחד, ומראש די שולל משהו שונה זה מציב אותך בנקודת פתיחה עלובה למדי, ילדותית מדי. כנראה שגם אין מנוס שאם על זה מתקיים הקשר, סופו לחטוף חבטה בשלב כזה או אחר... אבל אחרי שכל היום אתה מסתובב ליד מדריכות שיריון חמודות וחביבות, אבל ילדות מפונקות שכל היום נהנות מהתשומת לב ומהריר שכל הבסיס מזיל עליהן, באמת שזה פונקציה ישירה שגורמת לך לפלוט אנחת יאוש ולקבור שוב את המבט בקו האופק שאולי מימנו תגיע המסונדלת שלי. ילדת מדבר אמיתית, כמו זאת שהמשיכה הלאה בחייה ונותרתי הרחק מאחוריה.
עכביש ממשפחת הקופצניים מדלג לתומו מעל ואדי קלט, אחד מימי קיץ 2009 הרחוקים.
(ודרך אגב, סחבק תפס היום כסופי דק פס, אז תאחלו מברוכ! מותר לי להתלהב מהמציאה, לא?  )
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
