ואז התיישבנו לאכול. 

אמא, דתיה לשעבר, עדיין שומרת מסורת של ערב שישי בתור כלל ברזל. אפשר לומר שבעיקר, בשביל הרגע שכל המשפחה תראה אחד את השני ונשב לדבר בפעם היחידה בשבוע (ובצבא, לפעמים בחודש) כל החברותא ביחד. אפילו האח המוצלח שבחבורה (ע"ע הכריש), עלום השם, שהיה חוזר פעם בחודשיים הביתה על מנת לפשוט מדים, הגיע לנקודת הנחת וחוזר כמעט כל שבוע עכשיו. 

ערכנו את השולחן, אמא בירכה, ואז התיישבנו לאכול. מספרים על מה קורה, אירועי השבוע האחרון, ובעיקר על אסונות השבוע האחרון. השיחה התגלגלה למקרי התאבדות בצה"ל, והמשיכה בשיחה נלהבת בין אמא לכריש על צורות מוות שונות. 

"מבחינה סטטיסטית, גברים יותר נוטים להתאבד ביריה ונשים בתלייה או בבליעת מסיבית של כדורים", אמא סיכמה עוד פרק בשיחה. לעומת זאת, הכריש הספקן התעניין מאיפה הסטטיסטיקה הזאת, וכאן אבא נשבר. אחוז חוסר נחת מהשיחה פלט את ההוראה החותכת "חאלס, אין על משהו יותר טוב לדבר בערב שישי?", ובכך סיים את השיחה הערה סביב נושא המתאבדים בצה"ל ובגווניו השונים בחברה ההישראלית. אכן אבא, קבל מברוכ על היוזמה. 

"עד מתי הרגילה שלך?" שאלה אמא, בשינוי כיוון של הלך השיחה. 

ידעתי שזה יגיע ובתור שועל קרבות ותיק מול הנושא ידעתי שצריך לשמור על הקלפים בעירפול נגד תוכניות שיקברו את הרגילה היקרה באבדון... עניתי שזה עד הסופ"ש, או לפחות משהו כזה. נזהר שלא לנקוב יותר מדי בתאריכים. 

"אז מתי אתה לוקח אותי לטייל?" היא המשיכה בשאלה שצפיתי מראש. 

הופ הופ, רגע קאט. לפני שנמשיך בסאגת הסיפור, אציין שיש לי מלוא הערכה ואהבה שקיימים בין אם לבנה. אפילו שקיימים לא מעט חילוקי דעות ביננו (כמו למשל הפיכת בית מגורים למקום פוטנציאלי למשכנם של פרוקי רגליים ללא הבדלי דת, גזע ומין. ובטח שאין להפלות עקרבים, עכבישים ואפילו זוחלים מנושא זה), יש ביננו עדיין הערכה והבנה. אבל, עם זאת, יש פערים שעדיין קשה מדי לגשר עליהם. פרק מורכב שבג"צ עדיין לא דן בו והכנסת עוד לא ניסחה בו את חוקותיה, זה נושא הטיולים השוטטות. קיימים פערי תפיסה רבים בנושא, מרמת השוטטות לבד ברדיוס מסויים מהבית ועד כמה קרוב אפשר לקרב את הפנים על מנת לנשוף על הגחלים לצורך הדלקת אש. 

סיכמנו על משהו קצר, משהו בתחום עד ה- 24 שעות כולל לינה בשטח. באים בצהרים ומתקפלים למחרת בבוקר. במונחים של ישראל מול הרשות הפלשתינאית, האמריקאים היו מכנים זאת בתור "עסקה סולידית". יענו, ברגוע. (יציאה בשבת בצהריים, חזרה בראשון בבוקר. הביתה.)

בשבת בבוקר היא נפגשה עם חברים של המשפחה, ואני הייתי טרוד במה לארוז. יום שלם הסתובבתי עם בוקסר, מפחד לצאת החוצה מחשש שאתמוסס מרוב חום, ובעיקר עושה רשימות של מה לקחת. מבינים יגידו שכתיבת רשימות יכולה להעיד על פאניקה מסויימת, כי כמעט מעולם לא ערכתי רשימות כתובות על נייר לפני טיול. לפחות לא טיול שאני עושה לבד. הרי מה בנאדם צריך? - מים, אוכל (במוטיב שחוזר על עצמו לצורך צימום נפח), שק"ש עם מז"ש ומצלמה. אפילו פנס זה פריוויליגיה וקומקום קטן זה במידה והוא חוזר איתי מהצבא. אפילו על מז"ש (מזרן שטח) אפשר לוותר, תלוי חפוז מתארגנים. אה, ומפה. כמובן. 

ולפתע התהפכו הדברים, כי ממתי מגיחה לפתע המחשבה של לחלק את האוכל לארוחות? אם יש אורז אז סבבה, אבל לא מעבר לכך שנארגן לו משת"פים בבישול (כמו אבו תירס ו- אום אל שעועית). אפילו לימון לטחינה זכרתי להביא בפעם הראשונה, בניגוד לפלפל שהפעם נפל חלל מאחור. 

וכך חולפת השבת ועוד שתי רשימות ציוד נכתבות ונעלמות בבית - דיינו.  (ואם הדבר מוסיף לחוסר האירגון ונזילת הזמן - דיננו. מגיע לנו בראש, לא?)

אבל לבסוף היא חזרה הביתה, זרקה עוד כמה דברים פנימה (כמו מברשת שיער? בחייאת, אני מתלבט אם להתקמצן על לימון! מה מה מה?! מה להביא מגבת עכשיו?). שמנו את הציוד באוטו ועלינו צפונה, אל עבר כפר קיש (מושב קטן ליד כפר תבור. מכוחותינו, לא של הבני דודים. על אף השם.)

מה שטוב בגליל, ונכון שיש הרבה מזה, טמון בעיקר שסוד ההצלחה הוא שמכל מקום מימנו כמעט אפשר להכנס ולצאת. מרוב ישובים וצמתים וכל מיני כפרים כאלה שרצוי לדעת ממי לבקש עזרה, אין באמת נקודה שקשה להגיע אליה בגליל. בעיקר צריך לתפוס את המנטאליות של המקום. ובעיקר, לדעת ממי לבקש עזרה (וכן, גם פקחים באמצע שמורת טבע בשתיים לפנות בוקר לא נופלים בפוטנציאל הסכנה שבהם כמו גראדים על באר שבע.) אחרי נסיעה של שעה ומשהו, שמנו את האוטו ליד איזה חווה גלילית אוטנטית בנוף קסום גלילי  (משמע, הלוואי תישרפי ביחד עם כל שאר החוות האחיות והשקריות שלך! להוציא את האוטנטיות הקסם והמרגוע מהגליל לאלתר! חבורת פלצנים שעושים כסף על אנשים טיפשים מהמרכז.. וזה לא משנה שיש להם אחלה שקדים במחיר מופקע!)

ירדנו זריז בנחל הסמוך, ונעלמנו בין גוש עשבים שעבר אותנו גובה - והופ, כאן התחיל המכשול הראשון. הגענו לגדר בקר, ולפתע צצה השאלה איך אמא תגיב. תחילה היא עשתה סימני חרדה מרעיון הקפיצה שמעל לגדר תיל, אבל לבסוף במאמץ מסויים התגברה מעל המכשול. אכן, המקום הווה נקודת מפנה ראשון בדרכך.  אחרי הליכת מה בנחל רֵכֶש, הגענו למעיין הראשון. קיוויתי למצוא שם נענע לתה, אבל ניכר שהמקום עבר קציר רציני ושני אורחים שישבו שם קודם הציעו לנו מיץ ועוגיות. המפגש היה די מעניין, נוכח זה שלאמא יצא להכיר לראשונה את הסיכסוך הערבי-יהודי-גליל-תחתון מנקודת המבט של שני בדואים מקומיים שעשו צבא ולקחו חלק פעיל באזרחות טובה ועדיין יורקים עליהם. אני כבר הייתי בשיחה הזאת הרבה פעמים קודם לכן, ולכן בעיקר הסברתי לה מאיפה מגיע הכעס שלהם על החבר'ה שיצאו כצאצאי יעקב בסביבה ולא לישמעאל. השיחה המשיכה בזה שהם די התפעלו מהטיול "אם ובנה" והציעו את עזרתם. עוד שלוק מהמעיין (מקום מעולה למלא מים לשתייה, יאמר לזכותו) והמשכנו הלאה בעליה. 

החושך התחיל לרדת ואמא התחילה קצת להלחץ שעדיין לא התמקמנו ללינה מסודרת. אכן, לקח לי קצת זמן להבין את זה. הרי המושג "נקודת לינה" הוא מאוד גמיש, ולא בהכרח איפה שהגענו כששקעה החמה צריך דווקא לישון שם. שנגיע למקום שיעמוד בתנאים "לא על ציר", "מישורי" ולא חשוף "שכל עובר אורח יוכל לגנוב את תכולת תרמילנו" - אז נתמקם לשינה. לכן, עברו כמה דקות להסביר דבר שנראה כל כך ברור מאליו כשהציעה שנלך לישון על דרך עפר עקפית של שדה (בזמן ששני טרקטורים עבדו באזור. האומנם יחסית רחוק, אבל עדיין רחוק הוא מושג מאוד מאוד יחסי לרכב ממונע.)

במתחם שדה בור, בין שדה ושביל עפר מכותרים בגדר, קפצו מעל התיל והתחלנו להתארגן ללילה כשאור ירח מלא מאיר מלמעלה. אספנו זרדים ובישלנו איזה נודלס אינסטנט בסיר שהלך ממש טוב עם שארית הלחם שלפני פסח. (גם טעים, וכך חסך מימני להצטייד בתבלינים כדי לא להגיש אורז תפל מתובל בהסברים. אפילו בקושי צרך מים, יאמר לזכותו של האינסטנט המדובר.) סיימנו את הערב בתה מרווה שצמחה שם כמו משוגעת והתקפלנו לישון. 

(היתושים שיגעו אותה בהתחלה והיא שאלה אם לקחתי אלתוש - נתחיל מזה שאם זכרתי להביא נייר תועלת, אז כבר מדובר בהישג. ויהי לילה.)

קמנו למחרת שספרות השעון מריצות אותנו קדימה. נותרו עוד שמונה קילומטרים, ואם במונחים רגילים מדובר בשעתיים וחצי הליכה כולל הפסקה לאכול, אז כאן המדד היה יותר חסר ודאות וחתכתי את הרעיון של תה על הבוקר. "נשתה ליד המעיין הבא בארוחת בוקר, אם נספיק" אמרתי בלי הרבה אמונה. 

הלכנו והלכנו והלכנו. זה לא שהדרך הייתה ארוכה או מתישה, אבל יש משהו בלטייל עם אמא שחצתה את גיל חמישים שמעורר אצלך הרבה דאגה ותשומת לב מאשר עם זאת הייתה חברתך שגילה הוא פחות ממחצית הגיל של אמא שלך.  יאמר לזכותה שהיא לא באמת כזאת עגלה, אז כנראה שאני הוא זה שנוטה להגזים בעניין. 

הגענו למעיין, והוא עדיין היה נקי ויפה כמו שביקרתי בו מלפני חצי שנה פלוס. זה מסוג המעיינות שתמיד אפשר לסמוך עליהם (וכן, שמו לא מוזכר על מנת שהוא ישאר כזה אפילו שהוא בכלל לא עלום שם, ואשאל באיזה הודעה פרטית כנראה אנקוב בשמו). שם חדלנו והטחינה עם העגבניות המעוכות (למחצה) יצאו לראות עולם. וואלה, יצאה טחינה ממש טובה. אפילו הירקות היו אללכיפאק, אבל רק עניין התה נשאר עומד על תילו.

כבר מעל שנה שגזיה לא חברה אצלי בתרמיל. לא אוהב את עניין הבלון גז על הגב, וגם אם הטיול לא נועד לעצירת קפה בראש ההר אז בטח שאני לא מוצא סיבה להסחב עם זה. אם באמת רוצים, ואם באמת מתאים, אז מדליקים מדורה קטנה כזאת והמאמץ נותן ערך לתוצר - והיא התעקשה שנאחר את השיבה הביתה, אם זה המחיר להכנת תה. לא נותרו הרבה ברירות, אספתי כמה זרדים לתוך עקבת פרה שהתייבשה בבוץ ונתנה בדיוק את הגודל בשביל לשיים עליה את הקומקום. עוד קצת נענע שגדלה ליד המעיין עם שארית הלימון מהטחינה וכעבור כמה דקות אמא הייתה מבסוטית. עוד תמונה לתיעוד הרגע, התקפלנו ויצאנו לדרך.

כעבור שעתיים כבר היינו באוטו, בדרך דרומה. מסכמים את הטיול על קרטיב בתחנת דלק לא רחוקה. 

נימפית הבוצין שליוותה אותנו לזמן מה דרך חזרה