עמדנו בשער של הבית ספר שדה והרגשנו איך החוסר אונים יושב על הגדר וצוחק עלינו מלמעלה. הוא מרגיש זר במרכז ההדרכה הגלילי בתור הנציג למדריך הירושלמי וסביבותיה ואני כנטע זר אחרי שהועזבתי (לטובת צבא ההגנה, בניגוד לרצוני כמובן) ובינתיים הרכבת המשיכה הלאה בעוד שנשארתי מאחור עם תחושה שלא להוות מטרד בתור אורח שמנסה לפלס את דרכו בחזרה לקרון.

אה, והשער עוד נעול. דרך אגב.

הקוד שניסיתי לזכור כמובן שלא עבד, הרי איך יעבוד כשהמנהל האכסניה הפרנוי הזה מחליף אותו כל שבוע וחצי? בינתיים השותף לדרך (טירון שלי בדימוס, שינשין בדימוס) התקשר לאחת החיילות שהיו איתו במחזור וכעת גרה כן. בהתחלה היא לא הייתה להוטה לתת את הקוד, מה שגרר תסכול רב בהתחשב לזה שהיא משתחררת בשבוע הקרוב - בעוד שהוא היה שינשין דאז ונותרו לו עוד מעל שנתיים.

"אבל נו, בחייאת..” התחילו להשמע המירור לידי, וגם אצלי התסכול לא נשאר חייב והתחיל לבעבע מול הצעירה הזאת שלא נותנת לסבא-רבא שלה להכנס הביתה (ע"ע מחזור שלישי מתחתי, פישרית ). לבסוף, אחרי מו"מ שארך עוד זמן לא רב ניתן הקוד ויחד איתו גם הגיע השומר לילה.

בעניין השומר לילה צריך להעכב מעט, אפילו להקדיש פסקה קצרה -

היו ימים, עד לא מזמן, שהשומר היה דמות קבע בשער שבאמת ראוייה להערכה. בחור מבוגר מהכפר שיבלי, בדואי ששכל אח בשירות הצבאי והשתאכנז בכפר למרגלות התבור אך עדיין נותר עם גאווה לעדה. אחרי 25 שנה במערכת הביטחון בין חברון ללבנון ואמונה חותכת בכך שצד השני לצאצאי אברהם, האל-יהוד, ניחנו בחוסר מוחלט בדנ"א שמרכיב את הגשש הבדואי - יש מה ללמוד מהבחור הזה. לפחות להקשיב לו, אצל מי שניחן ביהירות יהודית מצוייה. אצלי הוא היה סוג של אבא כזה, בזמן שגדלתי כילד פרא נטול רכז הדרכה (או דמות מדריך בוגר שתהיה מספיק ראויה ללכת לאורה) בשנת שירות.

בסופו של דבר, אותו שומר מבוגר הוחלף בשומר צעיר אחרי שהסתכסך עם המנהל אכסניה שנודע לשמצה אצל המקורבים לדבר.

ונחזור לעניין השומר לילה הנוכחי. בחור צעיר, גם הוא מהכפר שיבלי, שלא ידע את יוסף (והמעטים ידעו ששמו סעד, וברבים נקרא שיבלי). כמובן שלא הכיר אותי והתחיל לתחקר. התחלתי לשפוך לו את כל הכרתי וחמתי על המקום. מאיך נקראים המנהלת חדר אוכל והאב בית ועד בשמע הגדול של המאפייה בכפר שלו. באמ'שלי שאני יכול להיות יותר מקומי מימנו! לבסוף נכנסו, מלווים באבטחה צמודה של החשדנות של הבחור.

מילאנו מים ויצאנו מהשער האחורי שזכה לכינוי הפִּשְפָּש, מודים לבחור על עזרתו.

אחרי דרך ארוכה שעוד לא הוזכרה כלל (איפשהוא 6 שעות אחורה, אז בש"ג של מחנה שיזפון ליד אילת) יצאנו לדרך בשעת לילה מאוחרת - הנושקת לחצות - שסופה בפסגת הר תבור.

זה ממש לא הטיפוס הראשון לשם, אבל כמו תמיד יש את העיקצוץ הזה בהתחלה כשאתה עומד בצילו הענק של ההר בלילה ונושם לרווחה. וואי, יש עוד הרבה ללכת.

את הדרך אפשר לחלק לשני חלקים – החלק הראשון במערכת השבילים שמגיעה דרך הכפר שיבלי לחניה המוכרת בשם "הטרמינל". אותה חניה זכתה לשם הזה בגלל שמשם יוצאות מוניות שירות בדרך הפתלתלה לראש ההר. אוטובוס לא זוכה לעלות משם בגלל שהוא יתקע באחד העיקולים. החלק השני זה הטיפוס התלול והעיקש בתוך החורש הסבוך אל ראש ההר.

היינו כבר פאתי הכפר, בחיבור בין החורשות לבתים הראשונים. נותר רק עוד לעבור פחות מחצי שעה הליכה בתוכו והגענו לטרמינל. לפתע ראינו צללית של מבוגר ולידו ילד קטן עם הגב אלינו ליד ערימת זבל שהתרוממה לצד הדרך. הבוגר מילמל משהו בשקט ולא הגיב לקריאת השלום שאמרתי לו. אכן היה בזה משהו מפחיד, אבל זה רק היה הכנה לגמל הענק (עצום!) שציפה לנו בהמשך הדרך. הוא פשוט עמד באמצע הדרך הצרה כשמצד אחד גדר ואחריה מדרון תלול לעבר בית ומצד שני חומה גבוהה של קקטוסים שהתנשאו מעל שלושה מטר, לפחות. אה, והגמל פשוט עמד שם ואכל מבלי למצמץ את ענפי הקקטוס כאילו הקוצים הם פיצפוצי שוקולד. וואו, איזה שיניים היו לבחור. וואו, איזה שאגה הוא דפוק עלינו שניסינו לעבור מאחוריו. וואו, איזה אכבר רגל יש לו שחבל לחטוף מימנה בעיטה. כל כך חבל.

כך עמדנו כמה דקות מול הגמל כשמאחורינו בעיקול נותר המבוגר המוזר עם הילד, כשבינתיים גם הספיק להדליק אש שהוציאה עשן שחור סמיך והתפשטה כשריפה רעבה מאחורינו – אם יש זמן טוב להוציא את הסכין מהתרמיל ולשמור אותה בכיס, אזי זה הזמן.

הגמל הזה המשיך לאכול להנאתו, ואנחנו ניסינו לגלות את מילת הקסם או לפחות הצליל הסודי שחרטו אבותיו הקדמונים בתודעתו כדי שיזוז כבר. לאט לאט הוא התחיל להתקדם בדרך לאחד הבתים. יותר מדי לאט, אבל לפחות כל כמה דקות הוא עשה תנועה לכיוון הכפר תוך כדי חשיפת תפחי אחוריו מולנו בבוז טהור ולעיסת ענפי קקטוס עסיסיים.

לבסוף פנה לחצר אחד הבתים ואנחנו המשכנו לעבר הכפר, למפגש עם כמה נערים שהסתובבו לבדם ליד הבתים. קצת מה נשמע, מה קורא וכמה טוב שלא התעסקנו עם הגמל הזה.

אחרי הליכת חצות בכפר, הגענו. התיישבנו ליד עצי הזית שהצלו על שולי החניה מאור הפנסים וכמייטב המסורת לפני הטיפוס, שני גביעי מילקי נשלפו מהתרמיל בזמן שחבר לקומונה עשה את דרכו אלינו.

אחרי שבוע ארוך ומתיש, האוטו כבר קרץ ואת הפרק השני של הטיפוס עשינו באוטו. באמת שכבר טיפסתי מספיק פעמים את ההר בלילה, כך שיכולתי לתת לעצמי לא להרגיש רקוב לנסוע אותה בפעם הראשונה באותה שעה מאוחרת. (או שאכן הצבא סתם הפך אותי לנהנתן שמנדריק לעומת השינשין הנזירי שהייתי?)

החננו את הרכב ליד הכנסיה היוונית אורתודוכסית (השנייה בחלק הדרומי שייכת לזרם פרנציסקני), קפצנו מעל החומה והמשכנו על השביל שמקיף את פסגת ההר לכיוון מזרח. תפסנו מקום באיזה פינה והרתחנו מים קפה לצד בליסת פיתות עם לבנה. הרעב התעורר ממרבצו.

השעה כבר הייתה שתיים וחצי בלילה כשקיפלנו את הדברים וליווינו אותו בחזרה לחומה, לאחר מכן חזרנו לתרמילים וצללנו לשקי השינה, לתפוס תנומה עד הזריחה.

התעוררתי קצת לפני השעון המעורר שכיוונתי. פסגת החרמון ביצבצה בהוד מעל קו עננים סמיך שטיפס מעלה ככל שנץ החמה התקרב. כל הגליל התחתון המזרחי נפרס מולנו בתצפית נקיה של טרום הבוקר. זהו, הצדעה יפה לכניסת המחזור האחרון בשירות שלי.

צבא ההגנה, עוד מחזור אחד אחרון, ונפרד לשלום מהסדיר.

היו ימים של זכות גדולה. ימים של שנת שירות למרגלות ההר היפה מכל. הר תבור.