נורא קל לדבר על עשייה משמעותית, להתחבר לשונה ולחולל שינוי אצל האחר. כל כך קל לדבר על זה ברמה שכל פעם שאני נתקל בדיון ערני סביב הנושא אני חש מירמור. חוסר הבנה עוטף את יושבי הדיון שלא מבינים באמת את עומק הדברים שהם מדברים עליהם כברורים מאליהם. כעבור כמה שבועות כשהם יקבלו את החניכים או, לא עלינו, את החיילים החדשים והטריים שלהם, פתאום העסק נראה הרבה פחות זוהר. פתאום ללכלך על החייל שלך עם שאר הסגל מאחורי גבו, הופך להיות מקלט לתסכול במקום להעיף אותך קדימה בפיתוח וקידום אותו חייל.
שמעתי חלק מהעצרת לזכר רבין ברדיו. לפחות זאת הייתה הכותרת הפורמלית של זה, כי ממה שבקע מהרדיו זה בעיקר נשמע כמו הפגנת כוח של השמאל כנגד הימין. אפילו כשמישהי דתייה עלתה לדבר, בשם "העדה" - בשם החבר'ה עם הכיפה, היא דיברה בטון מתנצל ורופס על כך שהיא שייכת למחנה הדתי. המחנה הפגום, זה שיש מעליו את אות הקין כנגד אחיו המוצלח, מחנה השמאל. כל הדיבור היה עד כמה הנוער של הימין הקצין והצמיח אצלו את "העשבים השוטים". יוסי שריד בנאום שלו עמל לכל אורכו רק להסביר מי דפוק בממשלה. כשהזמינו את נציגי תנועות הנוער לעלות לבמה - משמע הנוער העובד והלומד, מחנות העולים והשומר הצעיר - שלושת הדוברות בעלות החולצות הכחולות נשאו נאום כנגד הנוער המקולקל של המתנחלים שאינם נאורים כמותם בכך שהם מסכנים את הדמוקרטיה עם אופנת התג מחיר.
ודווקא כאן, המדריך שהיה צריך לנתב את הדינמיקה הקבוצתית היה עיוור. במקום למנוע את התנשאות של צד אחד בקבוצה שלו על פני הצד האחר, הוא רק העצים אותה. הגדיל את השסע שדיברו עליו כל כך הרבה - נגד הצד השני שמתרחק, שעושה בעיות ולא רוצה להתקרב. איך יש שם כל כך הרבה מדריכים שיצאו מתנועות הנוער ובמקום לראות את המצב מלמעלה, כמו מדריך שחותר למנהיגות צריך לראות, הם נפלו בתור עוד צד בתוך הקבוצה הגדולה והשסועה הזאת.
אם אותו מחנה של שמאל היה חותר ללכת בדרך הפיוס ולא לעשות מפגן כוח ולהמליך את עצמו ל"צד הנאור" של העם.. אילו ביחד עם נציגי תנועות הנוער היו עולים גם בני עקיבא ותנועת עזרא, והיו מדברים ביחד על הבנת לקח השנאה - ולא לדבר על אם אוסלו היה נכון או פושעי אוסלו לדין.. אם מארגני העצרת שכנראה היו מדריכים בשלב מסויים בחייהם, היו הופכים את רבין מקדוש מעונה למוסר השכל שיש לנהוג בו בצניעות על מנת ללכת בדרכו.
היה פעם טירון שהגיע לפלוגה שלי. נער דק עם נטייה לחלות. בהתחלה באמת האמנתי שהוא לא מרגיש טוב, אבל אחרי כמה פעמים שכבר התחילו לעורר חשד, הוא פשוט קיבל את התיוג כסמרטוט של הפלוגה. כל פעם שמישהו מהסגל נתקל באיזה ניסיון שלו לעקוץ או עוד שטיפת בכי שלו על זה שהוא רוצה לצאת מכאן, העסק היה נסגר בליגלוג על הסמרטוט ושהלוואי כבר יעוף מהפלוגה וייתן לנו שקט. ככה היה עד אמצע הטירונות, כשהוא לא היה במחלקה שלי.
בתחילת דרכם של שיריונרים, אחרי הטירונות מגיע שלב המקצועות. לוקחים כל מחלקה ופורסים את החיילים שבה למגמות התמקצעות - תותחן, טען ונהג. גם הסגלים של המחלקות עוברים הפרדה ומחולקים כל אחד למגמה אחרת, מה שמוביל לתפזורת של סגל וחיילים בצורה לא אורגנית כמו שהייתה עד עכשיו.
סחבק חתר לטענים - המגמה הכי כייפית. וואלה, תן להעיף תירגולי טעינה עד שהחיילים נשברים! לסחוט להם את המיץ ולהוציא להם את הרעל מהעיניים. אבל רצה הגורל ונחתנו על נהגים. נו ניחא, גם בסדר - עוברים על הרשימת חיילים, ולפתע איך לא, הסמרטוט גם שם.
פתאום כשהתחלתי לראות אותו כל היום, הוא לא נראה כזה סמרטוט.
לא יכולתי לוותר ולהזניח חייל שנהפך כמעט לאישי אצלי - ואחרי שהוא ידע רק לשמוע עד כמה שהוא כושל, פתאום התחיל חיפוש אחרי דברים שהוא טוב בהם. נכון שלא מדובר בחייל המושלם, אבל הוא סידר את האפודים יפה. אחרי זה הוא עשה רשימה נקייה של החיילים החסרים. לפתע הוא גם התחיל לשאול שאלות. פתאום הוא התחיל להיות באמת חייל, לתפוס את הצורה אולי ללוחם מתישהו.
קל מאוד להטיח את האני מאשים שלי בזולת, אבל להוביל תהליך מצריך להסתכל מלמעלה ואולי דווקא פה, כשהשסע כל כך גדול, זה לא יוכל להתחיל מראש ממשלה זה יתחיל מהאנשים שנותנים לשסע לדבר על הבמה ובעצרות.
דרך אגב, סחבק התחפש"ש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
