סיימנו עם המסעות בצבא, אפשר לחזור לטייל לעת עתה. |
 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2007
 מדורה לצאת השבת
עוד מעט תצא השבת, השמים ישחירו בעלטת הלילה ואני אתכנס לי למדורה עם עוד שלושה אנשים, כאשר עם הראשון עברה כמעט כל ילדותי, השני מכר חביב שיצא לי לפגוש מלפני כשנה ועם השלישי מעולם לא היה לי שום קשר ואפגוש אותו היום לראשונה.
אספתי כמה קרשים שהיו זרוקים בצידי השביל עפר, וערמתי אותם בערימה מאחורי הבית. מאוחר יותר אקח את המסור והגרזן ואכין אותם בשביל המדורה - ובכל משיכת מסור, ובכל הלומת גרזן אכלה את הזעם והעלבון שהצטברו והעצימו ביממה האחרונה. אפרק את הקרשים וגזעי העצים, תוך ניתוב עוצמת הזעם למשהו מועיל.
קשה לי לשחרר (או לפחות לעצור) את הזעם כאשר הוא מתחיל, ובמיוחד כאשר מדובר באנשים שכל אמוני ואהבתי נתונה להם. אני לעולם לא אוכל להגיד להם ישירות שנפגעתי מהם, כי... הם זה הם, וביום שאני אתחיל לנהל איתם מערכת סחר חליפין של "טובות", אז מה בכלל שווה הקשר שלי איתם? ולמרות זאת, הפכתי להיות כבר משהו מובן מאליו.
ככל שחלפו השעות, ככה רק ראיתי שלמעשה האמנתי במשהו שלא מצליח כנראה לעמוד במבחן המציאות. אותן "הנאות קטנות" ו"רגעי נוחות" חולפים, קוראים תיגר גדול מדי על הסביבה שבא אני נותן אמון ואהבה.
ואולי דווקא הציפיות שלי היו גבוהות מדי? עצם זה שכבר התרגלתי להסתפקות במועט ולהסתדר עם הקיים (גם אם הוא מינימלי ביותר) כנראה הביאו לכך שאני רואה את הדברים באור שונה מאחרים, ולא מוצא פסול בלהמשיך לתפקד (ולהסכים מלכתחילה) בסיטואציה שבכלל לא רציתי, ואף לקחתי אותה על עצמי מרצוני החופשי.
אני לא אשנא יותר, כי זה פשוט יגרום לכך שאני אשחיט את עצמי ע"י עצמי.
אבל צריך להיזהר, להפסיק להסכים ולהרהר יותר - זה דווקא כן.
זה פשוט מחרבן לך את כל היום, להתעורר לתוך המחשבות האלה שלא נותנות מנוח ושואבות את כל הכוח.
עוד מעט מדורה, יהיה טוב חלה"טניק שלי :)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
