 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2007
 זה עצוב להפרד בערב של סוף האביב
פגשתי אותה לראשונה במשרד של חוגי הסיירות באבו-כביר. זה היה כבר ערב, ואני חיכיתי שם עוד מהצהריים כשהגעתי לשם ישר אחרי התיכון.
שנת הלימודים הייתה ממש בתחילתה - ואני כולה שמיניסט בתחילת שנתו האחרונה, טרוד מכל העולם ואחותו וטרי ישר מהקורס מד"צים שהיה בקיץ האחרון. אז, אוווו אז היו ימים... בקורס כשהייתי עוד מלא מרץ, התלהבות ובלי סוף תוכניות למכביר. תיכננתי לעצמי שוב ושוב איך אני לוקח את הקבוצה שלי לחפש עקרבים, להכיר פרחים, לצפות בציפורים נודדות... ואיך ניפגש בערבים בשביל לעשות מדורות להנאתנו, ואחח הטיולים - איזה טיולים נעשה ונראה לכולם ששוהם אימפריה! (או יותר נכון, הקבוצה התותחית שחלמתי שתיהיה לי).
חלומות, חלומות, חלומות - וטראח. אני שומע שקיבלתי איזה מדריכה חיצונית אחרי צבא, שמעולם לא הייתה בחוגי הסיירות ויש לה עבר בצופים - ומעבר לזה, גם היא טרייה ממפעל יצור המדריכים המהיר של חוגי הסיירות (לא מדריך טיולים עם תו תקן של החלה"ט - אלה איזה קורס מזורז שעשו לחבר'ה אחרי צבא בקיץ האחרון). מבואס הבעתי את התמרמרותי מהעסק בכל פינה - מה מביאים לי צופיפיניקית שתתבכיין לי על כל צעד ושעל?! אני רוצה להדריך לבד!
"אבל לא... תשמע... תצטרך עזרה, בכל זאת שמיניסט עם כל הבגרויות...." הרכזים העירו לי בשיחות, עד אשר הסכמתי עם פרצוף חמוץ, כמו ילד קטן שהגיע לפשרה מרגיזה עם הוריו על סוכריה בחנות ממתקים. ניסיתי לבנות את החלומות על עתיד הקבוצה מחדש, תוך כדי שילוב של "אותה צופיפיניקית מפונקת" שלפתע צירפו אלי. ככה חשבתי בלי סוף, עד ששמעתי את הדלת כניסה של המשרד נפתחת וקול מעט רועד קורא "שלום?". נשארתי לשבת עוד רגע, על הכיסא מול הרכז בעוד שהמזכירה של החוגים (הותיקה והאהובה! ^^) כבר קמה לקראתה ולשאול לשלומה.
"אחיעד, עדי הגיעה!" שמעתי אותה קוראת לי, בעודי קם ומפסיק את השיחה עם הרכז לגבי עתידי בתור ש"ש (ספק) לעתיד.
המבט שהיה נעוץ תחילה בריצפה, מורם מעלה לעברה וסוקר אותה בתחילה. התסריטים בראש על העתיד הקשוח שהיה מתוכנן לקבוצתי רצים שוב בראש אל מול חיוכה החביב, והחושים מנסים לדלות רמזים נוספים עליה.
"אהלן! אחיעד" השבתי אליה בחיוך מבוייש ויד משוטת לשלום,
"עדי" והיא השיבה כמוני, לחצנו ידיים וצחוק קל של הקלה נפלט לנו.
התיישבנו ליד השולחן ועשינו הכרות מהירה אחד על השנייה - "מאיפה את? איפה אתה לומד? מה עשית בצבא? כמה זמן אתה בחוגים?", ואז הייתי חייב - "היית בצופים?".
"כן" היא השיבה מחוייכת, וסיפרה לי על עברה הקצר בילדותה בצופים, ואיך עברה מאוחר יותר להתנדב בנוער מד"א, בעקבות זה שמשפחתה עברה לבית במושב סמוך לעיר הולדתה. לאחר מכן, עברנו לשלב של מה נעשה בגיוס חניכים, איזה גיל ניקח (שם פרסתי לה את התאוריה המפגרת שלי, שעד היום היא בטח רוצה להרוג אותי בגלל זה שהיא הסכימה ^^ ) וכמובן - מה הולכים לעשות בפעולה הראשונה. בסופו של דבר, הפעולה הראשונה הייתה בכלל לפני הגיוס הרישמי, אבל מאז הכל כבר היסטוריה.
צלחנו את הטיול הראשון בכרמל עם שני חניכים, אבל מבסוטים למרות הכל. ידענו עליות [מעט] וירידות [המוןןן], אבל תמיד הייתי רגוע באיזהשהוא מקום, כי לא הייתי לבד ויכולתי למצוא עידוד ותמיכה אצלה. היום, במבט לאחור אני יכול להגיד שאם עשיתי משהו נכון בחיים, זה שהסכמתי להדריך איתה ולא נשארתי בחלומות חסרי הבסיס הריאלי שלי.
כבר עברנו כמה טיולים - חלקם מוצלחים וחלק פחות, אבל עברנו אותם ולמרות הכל, מאוד גם נהננו. מעבר לזה, גם היו לנו שיחות שממש נהנתי - חלקם חוויות ולמידה משותפת זה מזה, ובחלקם גם פריקת מטען ריגשי של תסכול ואכזבה שהרגשתי בנוח לספר ולהתייעץ איתה ולשמוע את דעתה בנושא.
נשאר עוד חודש פעילות אחרון, והיום נפרדנו מימנה, כי היא עוברת לעבוד בקיבוץ בצפון (ןשיש שם אטרקציה מוזרה לתיירים של לעשות חוקן עם חליטת עשבים! :P ). עשינו פעולת פרידה (שעברה יחסית בסדר), ולבסוף כל אחד היה צריך לקחת כדור שוקולד ולהגיד: יתרון בכך שהיא עוזבת, חיסרון בכך שהיא עוזבת וזיכרון שלו מימנה.
הרבה צחוקים, כל אחד אומר איזה שטות אחרת, ואני בטעות התבלבלתי בתורי ואמרתי "שאני לא מוצא שום חיסרון בכך שהיא עוזבת" (אבל זה היה בטעות! התכוונתי להגיד שאני לא מוצא אף יתרון, כי ראיתי רק חסרונות! היא נעלבה, עד שפתאום אחד החניכים העיר לי וממש התנצלתי אחרי זה - פיקשוש XD ). בסוף כל אחד מהקבוצה, קיבל דיסק של מצגת שהיא עשתה לנו (ושעוד לא הספקתי לראות) עם ברכה מימנה. כיבינו את המדורה, ועלינו במעלה הרחוב, כאשר תמונות מרגעים של שנה שלמנה רצים לי בראש. נעצרנו ליד האוטו שלה, ושני חניכים (ממש חוצפנים!) התיישבו לה על האוטו ודרשו טרמפ (ממש רציתי להביא להם כאפה באותו רגע).
"חכי רגע, גם לי יש משהו בשבילך!" עצרתי אותה רגע לפני שהיא נכנסה.
הוצאתי לה מכתב שכתבתי בצהריים, והתנצלתי שיצא די מצוקמק (זה בגלל שחשבתי שהיא עוזבת אותנו עוד שבועיים-שלושה, עד שהיא אמרה לי בבוקר שזה היום, אוף!). היא קראה, וכל כמה שניות צחקה לרגע נוכח השיר שהקדשתי לה (כתבתי אותו בנוסח ההווי של חוגים, בתקווה שהיא גם תזכור אותנו ככה ^^). לבסוף, הרגע שכמעט כבר התחלתי לבכות אם לא היו חניכים - היא פרסה את הידיים בשביל לתת לי חיבוק פרידה ולי רק רצו בלי סוף זכרונות בראש. כל כך נהנתי להדריך איתה, וזהו - עכשיו צריך לראות מה אני עושה הלאה בחודש האחרון עם הקבוצה (ולגבי המחנה קיץ שכ"כ אין לי כוח אפילו על לחשוב לצאת איתם).
עצוב להגיע לסוף,
הסוף הוא עניין עצוב.
אולי הדבר החיובי באופק שעוד ניתן לראות, זה שהקיבוץ שלה קרוב לביס"ש שאני אהיה בו - ובכך מי יודע? אולי גם עוד נשתמע.
הדבר האירוני, זה שבאמצע הפעולה פתאום אחיקם מתקשר - מי שהיה פעם המד"צ שלי, ובשנה שעברה נתנו לי להיות העוזר מדריך שלו - יוצא לי לדבר איתו דווקא הפעולה האחרונה שאני נפרד מהמדריכה השנייה.
עכשיו אני סתם מבואס, כי הסיום של היום הזה הסתכם בכך שאפילו *איתה* לא יכולתי להפגש אחרי הפעולה, כי היא בת"א ואני נאלץ להסתפק בלחזור לביתי מוקף בהירהורים של אחד מחניכי (המעופף :P ) על ג'יימס בונד.
למרות הכל, אם יש ענן צח וירוק של תקווה - אז הוא כנראה בכך שהגשתי את הטיוטא של האקוטופ היום (אבל המורה שלי לא הייתה, למרות שהיא אמרה שהיא תיהיה! ארג :| )
זיכרון? כן, כבישים. אה, וגם סיכוך נגד כבישים.
עוד משהו? כן, שאריות של פגז תאורה מעוך עם חתיכת מקל ששימש אותנו בתור "מד-רעש" לתמונות, כי מסרנו את המד רעש שלנו מוקדם בחזרה, בלי לקחת שום תמונה איתו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
