| 7/2007
 לרעות בני-דודים, במיקשת אבטיחים
"ארוחה משפחתית" - צמד מילים מוזר, לפעמים גם מאיים. לרוב אני שומע אותו בתוך תירוץ מפורט להתחמקות ממטלה או איזה מפגש כאשר אין כוח. יחד עם זאת, אני כמעט ולא שומע אותי אומר את זה, כי אין לי כמעט מעולם ממש מפגשים משפחתיים (עדיין יש פה ושם, אבל לא משהו באמת) - ואצלנו כל דבר שהוא מעבר ללפתוח ת'מקרר את אצל סבא-סבתא, יכול להגיע לכמעט מצב של "ארוחה משפחתית", אבל לך תזיין להם בשכל על מהות הפילוסופיה ההרסנית שמסתתרת שם, ברגע שאתה זוכה לייצרת קשר עם משפחתייך רק באמצעות האוכל...
רצה הגורל
(או לחילופין סתם המזל?)
ומצאתי את עצמי
יושב בין משפחתי
פעם החניך-שכן שלי, אמר שה"בן-דודה מתקן להם את המחשב". מתוך די אינסטינקט, גם אני ישר תמהתי על בעיית השמיעה שצצה פתאום, ושאלתי במהלך הטיפול במחשב שלהם (ותוך כדי דפיקת הראש בדופן התחתונה של השולחן) - "זה לא צריך להיות בן-דוד?".
"לא, הוא הבן של דודה שלי, שהקשר שלי אליו הוא דרכה", הנ"ל השיב לי וירד להביא לי מהמטבח עוד כמה עוגיות, בשביל לעודד אותי להישאר אצלם ולהתעסק בבעיית המחשב הסורר שלהם - ולמרות שהמחשב נשאר סורר, הגיון לגבי קשר מילולי-משפחתי, תוקן אצלי מאז.
והיום הזה הגיע, והמפלצת "ארוחה משפחתית" קפצה לבקר במחוזותינו (או לפחות במחוזי), ורגע לפני שאתחיל, אציין גם שהמפלצת לא כזאת נורא (ואגיד תודה שהיא רק נודניקית ומטרטרת, מעט להחריד). ארוחה, פיטפוט בפעם המיליון ושניים על אותם נושאים ("אצלנו לא אוכלים כמעט בשר עם שני ילדים צמחונים!" ~ אחד מהדיקלומים החביבים על אימי), שוב הבני ובנות דודים מבלגנים את כל הבית, שוב הדיבורים על איזה סרטון באיכות ז' שרץ מלפני עשור באיימיל עם איזה מטוס שעשה פעלול והתרסק... נו, התסריט הקבוע (וגם את הריכולים הקבועים בסוף - ושהשתיקה יפה להן כעת. במטותא.). לבסוף גם מגיע הרגע היפה, שבו אני משוחרר מהשולחן (ועצם זה שסיימתי תיכון ועוד רגע עוזב גם ת'בית, זה פרט שולי ביותר בסיפור), ואפשר לצאת החוצה לשאוף אוויר אחרי הארוחה הדחוסה הזאת.
מתיישב על הנדנדה בחוץ, ליד הגדר, ומסתכל על הקטסטרופה המכונה "משפחה מורחבת" ועל הכאוס שאני נשבע שנה אחר שנה, שלא אטול בו חלק כאשר יגיע היום, ולי יהיו ילדים משלי. כך חולפות בין-יעף הדקות, לצד משב רוח מתגלגל, ואחד מהזאטוטים מתגלגל בסקרנות לעברי. לבסוף הוא נותן בי מבט -
"היית פעם בשדה?" אני שואל, ומצביע מעבר לגדר.
הזאטוט מחייך ומסמן שלא.
"רוצה ללכת לשם?" אני מנסה לכוון את השאלה על סף יאוש מחוסר רייטינג.
הוא אומר שכן, ואני משיב לו שיפתח את השער, אבל התגובה זוכה לקפיצת חשש דבילית מצידו. לאחר מכן, השיכנוע נמשך בניסיון להסביר לו שהשער לא נושך ושאין מעבר לו מפלצות, אבל הקרצייה בשלו. לבסוף, מתגלה אצלו תסביך חמור בתור ילד תל-אביבי (נו, מגבעתייים - בקטנה) שגדל לפי חוקי אמא נוקשים וגננת שדופקת להם בגן ת'מוח הרגיש עם כל הקלטות של "יובל המבולבל" ו"ביביי מוצרט", שפועלות עליהם כמו באנגים למתחילים, וממשיכות כמו "הרואין למתבגר הצוציק" (ונאמר בברכת אמן - "שתחנק הגננת עם התעשיית זבל-עלק-חינוכי מסביב"). ולמרות זאת, לתופעה המורכבת הזאת יש תסמין חשוב נוסף והוא כמובן "ילד מוזיאון".
"אז סקוטי, מזה ילד מוזיאון?" בטח יעורר המונח, ולכן לפני שאמשיך בתיאור מעללי הזאטוט ופתיחת השער, אסביר מעט על התופעה הרווחת והמזוויעה הזאת - ההורים הם אנשי קריירה. מה קריירה?, ההורים שניהם משכילים עם תארים במחשבים ומתימטיקה, שניהם עובדים בעבודות יוקרתיות ונחשקות, ו... בעצם הם לא צריכים להיות כאלה, מספיק גם שהאבא סתם נהג מונית והאמא פקידה בסניף הדואר (אבל זה לא מונע מהם להיות אנשים ישרים והגונים). בכל אופן, לא משנה מה עם ההורים, העיקר עבורם וכל עולם זה הילדים!
שהילד חולה יש מי שנשאר לטפל בו
(או שמזמינים בייסיטר),
וכשהילד רעב גם מכינים לו אוכל
(או שסתם אומרים לו לחמם איזה נקנקייה סרוחה מהמקפיא),
בכל אופן, זה לא העיקרון, אלה סתם דברי רקע מסביב - כי עד כמה שהילד מעל הכל, היצוג שלו הופך להיות העיקר, והכל בגלל הגישה שהילד הוא המייצג (חזותי-פסיכולוגי-אנטליתי-טכנודיפרנציאלי ואנערף...) של ההורים, ולכן אם הילד מוזנח, אז כנראה גם ההורים ככה (ומה זה בכלל "מוזנח"? מי קובע את זה? אפשר רק על זה עוד לדבר ימים שלמים, ולכתוב ספרים שיכניסו מיליונים). אצלי בסיפור מדובר על ילד שראה חרק וירצה לחקור אותו במקרוב, ישר יזכה בהערה מצד האמא "אל תיגע בו איתן, הוא ינשך אותך!" (נאמר על מושית השבע - פרת משה רבנו, וחברותיה. נו באמת, לאיפה הדרדרנו?! ). אפילו לבוץ הילד לא זוכה להתקרב, נוכח ההפגזה המסיבית מצד הוריו ש"הבגדים היפים יתלכלכו", ועל זה אני ממש מתפוצץ - לעזאזל! אם הבגדים כל כך יפים, אז תמסגרו אותם על הקיר ותסגדו להם שם! זה ילד או מוצג במוזיאון?!
לאחר שיכנועים רבים שיפתח את השער, והיסוסים רבים שאמא תכעס עליו (אפילו שהסכמתי לקחת את מלוא האחריות עלי, הוא עדיין פחד ורעד), הוא קיבל אישור מאימי ופתח את השער שכבר התחלתי כמעט לאיים עליו שיעשה זאת, נוכח תדהמתי עד כמה הוא פוחד לעשות כזאת סטייה קלה "מתורת הוריו והגננת" - כולה לפתוח ת'שער הארור, זה לא לרדת לזנות סמים ואלכוהול!. לבסוף יצאנו, כעבור כמה שניות על שביל העפר, שינג'י הצטרפה גם עם קישקושי זנב נלהבים, ולאחר עוד דקה, גם אחותו הגדולה (היא עולה לכיתה ב'! אבל עדיין פרינססה לא מהעולם הזה, עם כל הפינוקי שהיא מקבלת). לקחתי חתיכת פחם מהמדורה של שבוע שעבר, והצעתי לו להחזיק, ולמרות הצורה הידידותית שהגשתי לו, הוא ישר נרתע עם החשש שזה מלכלך.
"ככה אה?! תרבות מזדיינת ומסריחה!!" צווחתי בכעס ביני לבין עצמי, ושברתי חתיכה מהגוש פחם, ונתתי לה את הכבוד להמרח על הפנים שלי. הזאטוט היה חצי מזועזע - חצי משועשע, הרי לא בכל יום אפשר לראות מבוגר שמשחק "בליכלוך", לא?
טיילתי איתם לאורך השביל, מהרהר על האופציה להכנס איתם קצת לשדה. עם זאת, לא חסרו גם דברים אחרים להראות אותם - גוש סבוך של גבעולי כשות צהוב, הפכו אצלי לשפם והם צהלו מאושר, שרוך מתפורר ומאובק שמצאנו בשביל הפך עבורם ל"נחש מחמד", ולבסוף קינחתי איתם בביקור במיקשת אבטיחים.
אפשר להגדיר את זה בתור, פרוייקט. אולי בעצם, זאת חוויה מתקנת? בכל אופן, לעבור עם צמד ילדים תל-אביבים 3 וחצי מטר של וונאבי-קוצים (שגם הם, לא באמת עוקצים, ופזורים בדילול), זה חתיכת סיפור בפני עצמו, אבל העיקר שלבסוף נכנסו לתוך שולי המקשה (במקרה כאן, היו בו מעבר לדלואים, אז זה גם סתם שדה אבטיחים מזנוח עם שלל עשבים אחרים. מוחע).
בחיי, אם אני אקח משהו איתי לקבר, זה את האושר המעורב בפליאה של צמד ילדים תל-אביבים שעומדים בשדה עם אבטיחים שנפרשים מולם, עד לאופק והם מנסים לספור אותם. עומדים, ולא מבינים איך יש כל-כך הרבה אבטיחים, ולמה יש להם כזה "חוט שמחבר אותם לאדמה?" (החיים קשים, ובסופר האבטיח מגיע בלי גבעול....)
אבטיח, אבטיח -
לא על עץ,
ולא על שיח!
אבטיח, אבטיח...
לבסוף הגיע עוד מכתב -
האירוס מאייר את המעטפה, ותוכנו מספר שאני עתיד לצאת לשנת שירות מוקדם בשלושה ימים משחשבתי (12 באוגוסט - כולה שלושה ימים, אבל דפק תיכנונים שלמים, שהיו מסונכרנים לגבי פרידה מהחברים. כוסעמק! )
נו ניחא, עוד שלושה ימי זכות ונחת עם החבר'ה להגנת הטבע, ואין לי שום זכות להתלונן ~
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
