 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2007
 אתנחתא חג מהגליל
"התקלחת כבר לקראת שבת?"
"כן, מקודם"
"אויש נו, אחיעד! מעיין זה לא מקלחת!!!"
שבועיים וחצי שלא ראיתי בית, ושלושה וחצי שבועות שלא ראיתי משפוחה (הם נסעו צפונה לחופשה, כאשר אני חזרתי משם לסופ"ש). העייפות זה משהו שאי-אפשר בכלל לחשב, ואני יכול להרדם בכל מצב, ואפילו כבר יש לי תרגולת של להרדם בהליכה - קשה מצב, אך ראינו את פריחת החצב!
בדרך חזרה הביתה הרגשתי מוזר, איך פתאום רכסי ההרים ובקעות הגליל שלמדתי כבר לשנן בעל פה, מתחלפות לי בכביש העקלקל של ואדי ערה לעבר תל-אביב. במקום לספור שברים גיאולוגים, במדרגות השבר בכנרת (מצוק ארבל, פוריה, יבנאל ... ) אני סופר נרקומנים שהחברה זרקה אותם לרחוב, והאבנים שאני רואה הם פסולת בניין. אך אין מה לעשות, החיים בקורס הזה הם בועה - ולצורך הדוגמה הפשוטה, אציין שכבר לא קראתי עיתון שלושה וחצי שבועות (!!)
היה לנו מלפני כמה ימים דילמה - כשאנחנו אומרים בית, אז אנחנו מתכוונים לדירה שלנו או לבית הורינו, ששם העברנו את ה- 18 שנה האחרונות? הבעיה עם הדירה שלנו, זה שהיא משמשת גם דירת קורס - משמה - ארוחות, איחסון אוכל ופעילויות מחוץ לקורס הפורמלי, מתקיימות בדירה שלנו. באיזה שהוא מקום, זה הורס את האווירת בית, שהמורות-חיילות מתנחלות לך בדירה בתור מזנון ואין לך את הפרטיות עם החבר'ה של הדירה במקרר.
אבל, נו ניחא - נשאר רק עוד חודשיים, וחאלס. (וחוץ מזה, בחודש הקרוב אנחנו בכל מקרה לא ניהיה בדירה, כי עושים קומפוס ג.עליון, ג.מערבי וכרמל - אך, לישון מחוץ לבית)
שיעור בטופוגרפיה בדירה שלנו
ישנו אירגון שנקרא לוטם (ראשי תיבות של משהו, אנערף), והוא עוסק בהדרכת אוכלוסיה עם צרכים מיוחדים, כאשר חלק מההכשרה שלו, המורות-חיילות משם עוברות איתנו. הן ממש חמודות, ובעסה הייתה שהן עזבו אותנו כעבור שבועיים, לאחר השלב של הקורסי מבואות . לגור, ללמוד ולאכול עם אותם אנשים במשך שבועיים זה קשה בהתחלה, אבל עוד יותר קשה שהם עוזבים אותך בסוף - ניחא, נפגש אותן עוד בקומפוס כרמל :)
בסוף קורס זאולוגיה - צב נינג'ה עם חרב תנין!
בשבת הראשונה שסגרנו בקורס, תוכנן לנו שני מבחנים (זאולוגיה והיסטוריה) ישר על צאת מוצאי שבת. את כמות החומר שהייתה ללמוד, אפשר לסכם בכך שעברנו על כל התקופות אפשרית בארץ -מתקופת האבן ועד מלחמת לבנון השניה - בתוך יומיים. עם זאת, הי (!) שבת יום מנוחה היא, ואי אפשר סתם לרבוץ בביס"ש, יפה ומדהים ככל שיהיה. כך קרה, שלבסוף התארגנו שלושה שינשינים וארבע מורות-חיילות (שבגלל שבת, זכו לאיוורור מהמדים) וצעדנו לנו אל מעיין הבית שלנו ~ עין חייזר, האחד והיחיד!
מעיין די חמוד. לא משהו מרשים במיוחד עם עצי דקל עמוסי פרי, וחיות שרצות מסביב, אבל בהחלט משהו שתפתח אליו זיקה מיוחדת, לאור זה שהוא נמצא 10 דקות הליכה מהבית (דירת שינשינים?). לבסוף הגענו, אבל הייתה בעיה, ששתיים מהן היו דתיות, והרי אי-אפשר בנים ובנות ביחד בתוך המעיין, נכון? (נו, קורה.) אז החלטנו לעבוד בקבוצות למידה, כאשר קבוצה אחת במעיין, והשנייה לומדת מתחת לעץ השיזף, וכל כמה זמן מתחלפים.
בפעם השנייה שנכנסו למעיין, אמרנו חאלס, ולאחר שכבר למדת לשנן שכמעט כל ח'ירבה בגליל היא ביזנטית ואיך נוצר מעיין שכבה בקרקע בזלתית - השארנו את הבוקסרים בחוץ, ואי אפשר לתאר את הכיף באיוורור כאשר אתה שוחה ערום במעיין (כאשר למזלך, הדוסות נמצאות מתחת לעץ ואין צורך לתפוס ת'בוקסר עם כל אפצ'י)
אך אלו לא היו החוויות היחידות מהמעיין לאותו יום, כי כמה שעות קודם לכן ( 7 בבוקר במעיין, לבד, ועם קפה ועוגיות) גם עשיתי את המקלחת השבועית המיוחלת שלי.
באמת, זה לא שאני מנסה בכוח לא להתקלח, אבל אחרי יום שלם של שיעורים אין קץ, ובלי כמעט רגע לנשום ועם בילוי לילי של כתיבת דו"חות סיור - איך אפשר לצפות מימנו עוד ללכת להתקלח? פשוט חבל על המים ועל הזמן! - אז מה עושים? הולכים למעיין ונהנים!
נכנסתי למעיין לבד, כאשר האיש היחידי באזור, זה היה בדואי זקן עם עדר כבשים מהצד השני של העמק. החזקתי בברזל שהיה מעלי, ונשכבתי לאחור.
בהתחלה הרגשתי שמשהו נותן בי ביסים, ולאחר התעמקות מעמיקה, הופתעתי לגלות שמה שנותן בי ביסים, זה בכלל לא ראשונים, אלא דגיגונים קטנים - ואיך לעזאזל הם הגיעו לשם, כנראה שלעולם לא אדע. אבל אין זה משנה, הם קיבלו שאריות לכלוך מימני (מזון עתיר מינרלים בשבילם), ואני קיבלתי קירצוף בחינם (ויחי הסימביוזה!).
משם, עמדתי להמשיך בחיפוש אחר המעיין הבאה, כאשר לפתע ראיתי שיירה של אופנועים מטפסת במעלה הגבעה, לעבר המעיין שלי, ואם חשבתי לכבד אותם בעוגיות, אז מערכת העיכול שלי חשבה אחרת, ורצתי לעבר כרם הזיתים בשביל לפרוק רוג'ומים (מונח נחמד אצלנו, בשביל ההגדרה לחירבון). בעודי שומע את החבורת גברמנים האלה מצד אחד, קול צלצול פעמונים ופעיית עיזים התחיל להגיע אלי ממורד הגבעה. לחצתי, דחסתי ולבסוף גם סיימתי מוקדם, מתוך הנימוס שזה פשוט לא יפה לפגוש מישהו מחרבן בכרם זיתים שלך [...].
מלמעלה, ראיתי את אותה חבורת גברים מכונסים בתוך מעילי רכיבה עבים ליד המפלצות דלק הרועשות שלהם - ולא עמדתי בפיתוי. טיפסתי מהר מעלה, באתי מאחוריהם, הורדתי בגדים ונתתי זינוק לתוך המעיין. כעבור כמה שניות התכנסו מעלי חבורת גברים בגיל העמידה, מופתעים מאיך שלא הפכתי לנציב קרח - כי וואלה, אם לי הייתה פוזת אופנוען, גם כנראה הייתי אידיוט מספיק בשביל להכנס לתוך המעיל הסיבירי הזה שהם לבשו.
העיקר - היה מצחיק, ולבסוף זכיתי לענות להם בגאווה שאני שינשין בביס"ש אלון-תבור, ויותר מזה כבר לא הייתי צריך.
הקיפונדיס השקד, מהלך על המחברת שלי
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
