 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2007
 פתאום לחזור להיות ילד
היום השלישי שלי בבית, ואני בתחושת אי-נוחות שכזאת. מצד אחד, השנת שירות שנבלעתי בתוכה ודרשה מימני את שיא הרצינות מאז שהתחלתי אותה (בחודש ומשהו האחרונים), ומצד שני האפשרות של סתם פתאום להיות בבית, בלי להיות לחוץ בלוחות זמנים ולתקתק דוחות סיור לכל צעד שלי. לפתע, אפילו "לישון" כבר לא נשמע מונח גס כל-כך, ואשכרה התעוררתי היום בעשר בבוקר, בלי יותר מדי רגשות אשמה. איכשהו, בית הורייך (ילדותך) מחזיר אותך בין רגע, להיות שוב ילד קטן של בית, שבסך הכל רוצה את השקט בחדר שלו, ולנגב טחינה לבד בחצר, בלי עוד 12 איש מסביב שבולסים את הארוחה שלהם בטירוף מסביב.
אני אוהב חיים שיתופיים, יש בזה משהו ממלא שנותן איזהשהיא משמעות מיוחדת לחיים של אכפתיות מהאחר. זה לא להיות "חבר של מישהו", שהולכים ביחד לבי"ס ובאים אחד לשני בשביל לראות סרט מדי פעם, ובכלל סתם מכייפים ביחד (זה לא שאני מזלזל בחברות רגילה, ממש לא (!), אבל זה ממש שונה כאשר אתה ממש חי איתו). כאשר אתה עובר למצב של "חיים שיתופיים", למעשה השיתוף פעולה שלכם חייב להתבצע באופן כמה שיותר מוחלט, בשביל שתוכלו לתפקד בחיים בסיסים יחסית - לבשל, לנקות, ובכלל לעזור. אין כאן הכרח לחיים של מעיין קומונה כמו שיש בשנת שירות (אצלנו פחות, אבל אצל החבר'ה של הקהילתי זה ממש קומונה לכל דבר), ואפשר אפילו סתם להתייחס לטיולים למצב של "חיים שיתופיים". למשל, בחוגי סיירות ממש אהבתי את הטיולים, כי הייתה את האווירה המשפחתית הזאת של הקרבה והאכפתיות. מצד שני, כנראה שאם אתה נכנס למערכת הזאת יחסית בגיל צעיר, אז אתה לוקח את זה בהמשך בתור מובן מאליו.
בקורס אנחנו במצב של "חיים שיתופיים". בהתחלה כל אחד נתן 200 שח', (ובהמשך עוד מאה), בשביל שהחונכת קורס תוכל לקנות לנו את האוכל. כל שבוע, יש לנו זוג אקונומים שאחראים על תיכנון האוכל, מה אוכלים, מתי ובאיזה כמות. לאחר שהם מתכננים את הכל על דף, הם מביאים את זה לחונכת, שעושה את הקניות ואז בכל ארוחה, האקונומים נותנים את המצרכים וכל האנשים בקורס מכינים את האוכל ביחד. יש אצלנו מורה-חיילת שעשתה שנה קודם לכן מכינה, עוד שינשין אחד בוגר חוגי סיירות של הקק"ל (אני של החלה"ט), ועוד כמה אנשים יוצאי תנועות נוער. לרובנו, יש איזהשהוא מושג לגבי "חיים שיתופיים", אבל בפועל זה ממש לא מרגיש ככה, לפחות לא בצורה החיובית שלו - האגואיזם, הפרזיטיות והגישה של "אני במרכז", נוגחים מדי יום, לפעמים בצורה מובהקת ובוטה, ולפעמים בשקט באין מפריע.
באמת שקשה לי עם זה, וממש לא סתם בשביל להתבכיין. קשה לי לראות איך אנשים יכולים לקחת עוד כף סלט, למרות שהם יודעים שיש כאלה שבקושי קיבלו מימנו, ושבקושי נותר משהו. קשה לי עם זה, שאם הכלים קצת מסריחים ומגעיל בכיור, אז הם ישטפו שתי צלחות וישר לאחר-מכן הם יצהירו בראש חוצות שהם "עשו מספיק, ועכשיו שאחרים ימשיכו אותם".
באמת שלא אכפת לי ללכת לישון אחרי כולם בשביל לנקות את הכיור, ובאמת שלא אכפת לי לוותר על חלק מהאוכל שלי, בשביל אלו שעדיין קצת רעבים, כי נגמר האורז. באמת שלא אכפת - אני מוכן לוותר על דברים בשבילי, בשביל שלאחרים בקבוצה יהיה טוב, ויהיה לנו אכפת באמת ובתמים אחד מהשני בתוך הקבוצה. אבל, קשה לי לראות את החוסר אכפתיות והבוז שלפעמים חברי הקורס מפגינים בצורה בוטה אחד כלפי השני.
אני לא רוצה שזה ישמע שרע לנו בקורס - יש שם אנשים שממש כיף לי איתם, ובכלל אחרי השבוע שהייתי אקונום, אני ממש מעריץ את השותפה שלי על כל ההשקעה שלה בתפקיד - לא היה בקורס עד כה, אקונום טוב מימנה ומשקיען כמותה. אבל יש רגעים קטנים שגורמים תחושת עצב וכעס בפנים - וברגעים האלו, אני כל כך מתגעגע לחוגי הסיירות. לאנשים שהיה אכפת להם אחד מהשני, והם תמיד חיפשו במה אפשר לעזור מתוך כוונה כנה והאמיתית. חבר'ה שבאמת אהבו לטייל וללמוד, ולא בשביל לדפוק פז"מ בצבא, או בשביל לעשות רושם על הבנות.
חוץ מזה, נותר לי עוד לסיים שלושה (ארבע?) דוחות מעיקים מהסיור של פתיחת קומפוס גליל עליון, ולסיים להכין הדרכה על סלמנדרה. הראש מרוקן מרעיונות - למישהו יש הצעות על רעיון למטודה מגניבה?
חג שמח, ושבת שלום ~
גמל שלמה קשתי, מהשתלמות גיאולוגיה בהר הגעש (הכבוי) בקרני-חיטין
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
