 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2007
 בבניין ירוק קטן, במחוז גוש דן
אתמול, כשחזרתי מהקורס מע"רים (מגיש עזרה ראשונה), שמתי לב שיש לי הודעה קולית חדשה במשיבון הסלולרי. התקשרתי לתא, ופתאום איזה קול מוזר של סבתא פולנייה בוכה לי שאני לא בא לבקר אותה, וכל הגפילטפיש נשפך לה לתוך התה, ועניינים (...) . בהתחלה חשבתי שאיזה אידיוט שמנסה להסתלבט עלי, אבל אז פתאום ירד לי האסימון מהקול המוזר.
התקשרתי לרכז שלי בחוגי סיירות, ופתאום שוב (!) ענתה לי הסבתל'ה הזאת בטלפון, בוכה לי שמאז שיצאתי לשנת שירות אני לא מתקשר בחגים, לא קופץ לבקר - פשוט משהו מהסרטים מה שהיא בכתה לי שם.
"מה נצ'מע שחר?" השבתי לו, משתדל לא להקרע מצחוק ליד הנרקומנים בתחנה המרכזית השינה.
קבעתי לפגוש אותו באבו-כביר, בבי"ס לטבע (איפה שממוקמים המשרדים של החוגים, ליד הגן הבוטני-אקולוגי). לקחתי את הקו בבוקר לתל-אביב, וכך במקום לעבוד על הדוחות מסלול שתקועים כמו עצם בגרון, הלכתי לקפוץ לבקר את הרכז השואיסט שלי (הכלל הוא שככל שאתה מתעסק יותר בלמידת השואה, ככה אתה ניהיה יותר שואיסט בהומור שלך - מודגם אצלו בצורה הטובה מיכולן). כשהגעתי כבר לתחנה המרכזית, צלצלתי לברר ליתר ביטחון, והוא אמר לי לקפוץ למשרדים של החלה"ט, ושנחזור יותר מאוחר למשרדים של סיירות באבו-כביר. נו ניחא, נלך לשם ברצף שלושה ימים...
הגעתי לשם, לבניין החיוור עם שלט האירוס הענקי שמתוח עליו בגאון. נכנסתי פנימה, ובילתי זמן מה בהתרוצצות בחדר מדרגות, בניסיון למצוא את הקומה של המשרדי סיירות. נכנסתי פנימה, ומצאתי אותו בדרך לאכול את הסושי שלו (גם כן אניין טעם גדול, שכולה מחפש איכות במחיר של חור בכיס). חיבוקים, צחוקים, ואני מספר לו חוויות בזמן שהוא טובע בתוך הטפסים לקראת מחנה סוכות שהולך להיות שבוע הבא. בתוך כל הבליל טפסים האלה, מצאתי שמות של אנשים שעברתי איתם טיולים וחבר'ה שהייתי איתם בצוות הדרכה.
געגוע אחד גדול ~
הוא כמו תמיד, צחק על זה שאני הולך לביס"ש במקום לשנת שירות בקומונה של החוגים - וכן, יש בזה משהו. כל הרעש והאגדה שהיו פעם סביב הביס"ש, זה כבר לא באמת תקף עליהם כיום. המורות-חיילות, נחמדות ככל שיהיו, בסך הכל באות לחפש איזה שירות מאגניב, ולאו דווקא עם איזה מסר להעביר, או מתוך עניין אמיתי בנושא. לגבי השינשינים, גם אצל רובם לא ממש ראיתי את מה שכ"כ קיוויתי לראות.
הבניין של החברה להגנת הטבע, רחוב הנגב 2 בת"א - בניין לבן פינתי, שמשדר לי תקווה ברחוב, כיוצא לעבור שם. בלובי, יושבת מזכירה, ועל הדלפק מסודרים בשורה העלונים של "ירוק" (ירחון לפירסום פעילויות החברה). מאחוריה, יש מעבר לחנות הקטנה שלהם, שעיקר התעסקותה זה מכירת מפות, ורצוי מאוד שלא לבוא עם ציפיות מעבר לזה. משהו נוסף? כנראה אכזבה.
"בניין של פקידים", הוא קרא ככה למקום הזה בזמן שדיברתי איתו, כדקה לאחר ששאלתי אותו בפליאה, למה גם אותו לא מעבירים לכאן. "טפו!", אם יעבירו אותו לכאן, כנראה שיעדיף להשרף מאשר לוותר על חלקת המשרד השקטה, שיש לו ליד הגן הבוטני בבי"ס לטבע.
לאחר שסיים את הסידורים שם, קפצנו למשרד שלו. כבר כמה חודשים שלא הייתי כאן, ואיך שנכנסתי בשער שם, ניהיה לי טוב - הגעתי הביתה. שנה שעברה (לפחות בתחילתה), לא היה שבוע שלא הייתי מגיע לשם. האווירה, שהייתה שם בעיקר כשעוד המזכירה המיתולוגית ישבה שם (לפני שהעבירו אותה למשרדי החברה), פשוט נתנה לי משב אנרגיה, בתוך הבלגן של יב' לצד אהבה ישנה שלא רצתה אותי עוד. שם גם פגשתי לראשונה את זאת שהדרכתי איתה את הקבוצה, ושבלעדיה לעולם לא הייתי שורד בהחזקת החוג בישוב.
נכנסו למשרד, והזיכרון מהצחוקים שהיו לנו בתדרוך טיול האחרון קפץ אלי כמו סרט שהופעל - איפה ישבתי עם רגליים למעלה, ובחנתי את המפה. כל אחד ואחת המד"צים היה, וזרק את הערותיו לאוויר, באופי שיש רק בחוגי סיירות.
הוא רוצה שאני אלך לגרעין שינשינים של החלה"ט, בתור חוויה מתקנת על זה שבגדתי בחוגים והלכתי לביס"ש. שיריון? מבחינתו ירדתי לגמרי מהפסים! אני הרי שייך לאנשים שעובדים בקומונה. עם זאת, הכל עוד פתוח, ואין לי מושג מה יהיה שבוע הבא, אז מה שנה הבאה? טיפל'ה גדול עלי.
עדיין מבדר אותי השיר שאתניקס, כתבו על הקומונה.
חסרה לי השהייה בשטח, בלי המחברת שמתקתקת דפים בריצה לצורך הדוחות המעצבנים האלה. אני מרגיש בנוח כאשר אפשר לראות חיוויאים עפים מעל הראש, ולא גורדי שחקים וענני עשן. פירות? תודה, אבל אני מעדיף למצוא אותם על עץ ליד מעיין, ולא ארוזים בתוך עטיפות ניילון במקררי ענק או לצד הדרך, כשמכוניות פולטות את כל הג'יפה מתוך הקישקע המכני שלהן.
מצטער, אבל אני לא רומנטיקן שמחפש את "החזרה אל הטבע". עד כמה שזה באופנה, אני רואה יותר מדי בעיתיות בגישה הזאת, שמלכתחילה מציבה את העולם בשתי גדות נגדיות של "האדם" מול "הטבע". חוץ מזה, "הטבע" זה ממש לא (!) רק שקיעות רכות, ועלי שלכת אדומים - ומי שמחפש איזה מעיין לטבול בו את רגליו, אבל רוצה להרוג את הנמלים שהולכות לו בסלון - כנראה לא יכול להגיד שהוא מבין את היופי, ש"בטבע". אצלי לא תמצאו "טבע", מנקודת מבטי תראו "סביבה".
אני מרגיש הרבה יותר נוח בשטח, מוקף בסביבה המשוחררת מדורסנות האדם. שם פשוט קל לי להיות אותו אדם שאני חופץ להיות. אחד שחש בנוח עם הסובב אותו, ולא אותו נער שלא מרגיש בנוח בשיחה עם אדם אחר, הוא במהלך הליכה לנקודה הבאה. זה חיים בעייתים וגישה קשה לא פחות. אתה לומד לאהוב את הבועה הזאת, במקום לנסות להשתלב במקומות אחרים.
קל לי להתפעל מיופי חיפושית, אבל לעולם לא אצליח להבין את היופי שיש בפסל במוזיאון.
זחל של זנב-סנונית, בעליה מנחל עמוד לעבר תחנת המשטרה הבריטית
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
