 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2007
 רבעוש מהגליל
לשבת ברכבת, ויש עוד שעה וחצי של נסיעה עד לסבא וסבתא במושב. ההורים בחו"ל, חוזרים מחר, ואתה ממורמר מזה שאפילו לא הספקת להפרד מהם. חוץ מזה, הדבר היחיד שעוד נותר לך זאת שקית לחם, שמחזיקה בתוכה את הפקאנים שנשארו לך מהשבוע שחלף.
אפצ'י שמוביל אחריו שיעול, והצינון שחטפת בשבת האחרונה לא מרפה כבר כמעט שבוע. מצד שני, לכל חורף יש את השבוע מחלה שהוא הבסיס להתרגלות הגוף - ואולי היתרון זה שלפחות את אותו ליל קבלת מחלה, העברת בדירה ולא בחרת לישון בחורש אחרי התקרית עם החזירי בר.
חזרתי אתמול לרבעוש - ארבע ימי מנוחה בבית ההורים, וביום ראשון חוזרים שוב למירוץ של הקורס. אתמול לפני שסיימנו, הספקנו עוד לעבור על הכרת אתר מורשת קרב (שיירת יחיעם) במסגרת קפוס גליל מערבי (ולפי דעתי, סיימנו מהר מדי את הגליל העליון). לאחר הכרת הסיפור שהיה שם, נפתח הדיון סביב שאלה לגבי ההדרכה של מורשת קרב, ומה תפקידנו כמדריכים. כל אחד ואחת מאיתנו, הרי מגיע מתפיסת עולם אחרת - חלק הולכים יחד עם קו המחשבה של המערכת, אחרים מזגזגים לפה ולשם, ויש גם כאלו שלא מוכנים להקשיב לתפיסה הזאת, ורק יסבירו לכם שפליטי מלחמת העצמאות "גורשו" ולא "ברחו".
באמת ועם יד על הלב, באמת שאין לי מושג במה אני בחרתי - במצב הנוכחי, כשאין שחור-לבן, האופציה האוטופית של דברים כמו "מדינת כלל אזרחיה", נראת לי כרגעבעייתית מדי במלוא מובנה, למרות הדבר הנכון והכ"כ צודק שבה. לאחר מכן, גם באה השאלה - בתור מדריך, אז למה אני בוחר לחנך? הרי לא מדובר כאן בלהדריך על התפתחות החורש הים תיכוני, ששם לא משנה מה תחשוב, כי דעתך הפוליטית לא תשפיעה על שלבי התפתחות האלון המצוי או השפעת הרעייה של עדרי העיזים על שיחי אלת המסטיק. עם זאת, כאשר תבחר להציג את הכפר הערבי שתקף את שיירת הפלמ"ח בתור "האוייב הרשע" או את אנשי האצ"ל בתור טרוריסטים שמקבילים לחמאס - אתה תעצב דעה פוליטית אצל ילדים, שבסך הכל אני לא חושב שיש לאיזהשהוא מדריך את הזכות לזה. כמו שלכל ילד, יש זכויות כמו שיוויון, כבוד, חיים (...) כך גם, צריכה להיות לו את הזכות לעצב את דעתו הפוליטית בתהליך אישי ופנימי משלו, וזה רק בעזרת קבלת "העובדות היבשות" של מה שקרה, בלי אלמנטיים ואפקטים שהמדריך מכניס לסיפור, בשביל לקבל נטייה לצד מסויים.
אי אפשר לעולם להיות אובייקטיבי במאה אחוז, ותמיד בתור בני-אדם תיהיה לנו זיקה לצד מסויים, אך צריך לחשוב על זה הייטב, וכנראה שגם להחזיק אותה בפנים מול החניכים.
הצבון נחום שמצאנו ליד החדר בביס"ש
את השבת האחרונה סגרנו בביס"ש הר מירון. מאז היום הראשון שהתחיל קמפוס גליל עליון, כולנו ממורמרים שהמרכז הדרכה שלנו באלון תבור ולא שם - מקום שלם בתוך חורש טבעי. (ג'ונגל לא נורמלי מה שהולך שם). בערב שישי, אני וחבר מהקומונה רצינו לעשות ערב תצפיות על בע"ח. יצאנו לקראת 10 בלילה על שביל שהולך רחוק מחדרי האכסניה, ובסופו ירדנו על שביל חזירים, לתוך החרוש. עקב לצד בוהן, הלכנו בהליכה חרשית ככל שיכלנו במורד השביל, ובאחת הפניות נכנסנו בין העצים וישבנו בדממה. דקה אחת חולפת. עוברות כבר חמש דקות, והראש שאוהב את הבדד בליל מדבר פתוח, מתחיל להגרר בעקבות הזיות שהוא יוצר - "אתה שומע את קול התזוזה משמאל?" אני שואל את עצמי, ואילו את חברי, לא שאלתי דבר.
זה מוזר להיות עמוק בתוך החורש, פשוט תחושה של ג'ונגל. הענפים המרובים, והגבעולים של הצמחייה המטפסת סוגרים עלייך מכל כיוון. כל תנועה הכי קטנה, נשמעת כמו רעמה על העלים היבשים שנגרסים תחת הנעליים. השמיים? אותם אתה רק יכול לצייר מהזכרונות.
זאת הייתה חוויה מסוג כל כך אחר. אתה נמצא חצי מטר מחבר שלך, אבל מרגיש הכי נטוש שם. לא דיברנו ולא הוצאנו הגה לרגע, כך שגם הביחד הזה, גורם להרגיש הכי לחוד.
יש בחוויה הזאת משהו מאוד מפתח. בסוף לא מצאנו את חזירי הבר שכ"כ קיווינו למצוא (הם באים לקראת 2-3 בלילה, מהניסיון שראיתי אותם לאחרונה - לפחות לקח לפעם הבאה). החורש שם רוחש פעילות בלילה - יכול להסתובב מטר לידך שועל, בלי שתראה אותו.
למחרת (שבת) בבוקר, תיכננו ללכת למעיין שנמצא כ-6 קמ' מהביס"ש ולהעביר שם את השבת. אני הצעתי את זה בהתחלה ואז שאר הקומונה (לפחות הבנים) קפצו על הרעיון, אבל הבעיה התחילה מזה שהרכזת קורס החליטה שעושים טיול צוות בשבת, והבנות התלהבו הרבה פחות מהתיכנון שלנו (נו, המורות-חיילות של ימנו...). היו עצבים ומירמורים, ובסוף הגענו לפשרה של טיול לייט ודל הליכה. הבאתי כמה הדרכות הישנות שלי, עוד מבט במפה ויצאנו לדרך. ירדנו בנחל נריה מדרום לביס"ש, והתחושה הייתה שעוד רגע כיפה אדומה חוצה את השביל בריצה - פשוט יער מהאגדות, שגורם לך לתהות על מצב החורש בישראל, ואם זה לא מונפץ :)
בסוף ירדנו כקילומטר וחצי בנחל, וחזרנו. ממש לא מה שתיכננו, אבל בהחלט הייתה שבת בכיף ובסבבה. לגבי אכזבה? אולי. קצת.
פריחת סיתוונית חירם בנחל נריה
עוד יומיים בבית.
עוד כחודש מתחיל להדריך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
