 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2007
 והרי החדשות: הוטה 6 נחסמה מחשש לפגיעה בעטלפים
שבועיים עברו בהיכרות של הגליל המערבי והכרמל. אני כבר יודע איך לתפוס סרטנים בלי בעיה, להבדיל בין 2 מינים של מלפפוני ים וגם את שלושת נקודות הגבול גיאולוגיות-גיאוגרפיות של הכרמל (ועוד כמה דברים מעניינים יותר ופחות שלמדתי השבוע). בנוסף לכל אלו ביום ראשון הקרוב, יענו עוד יומיים, אני מתחיל להדריך בפעם הראשונה. כל אחד רשם שתי כיתות שהוא מעוניין להדריך ביסודי של כדורי, ואני וחבר שלי קיבלתנו כיתות ו'. בינתיים כבר התחלתי לכתוב את המערך הדרכה שלי, ובחרתי לכתוב אותו סביב המטרה של התגברות על קשיים, כחלק מתהליך ההתבגרות שלהם. שילבתי שם את את עורבני שחיי בקבוצה, אלון תבור (העץ, לא הביס"ש .. ) כהתמודדות עם משק מים גרוע בקרקע, וכמובן את סיפור הבר-מצווה של יגאל אלון שהתרחש בדיוק באותן גבעות שאני לוקח אותם לטייל (אחד הסיפור שיותר חובה לדעת ~ ).
שלשום קיבלנו את הטלפונים של המורות, ולכבוד הדרכה ראשונה רצינו גם לעשות תיאום ציפיות מראש איתן. אז בהתחלה שהתקשרתי, היא הייתה באמצע טיול או משהו, ורצתה שאני אתקשר אליה מחר. "נו ניחא" עברה המחשבה בראשי, אבל אחרי שגם הוא התקשר לברר לגבי הכיתה ו' שלו, התחוור לנו לדעת, שלמעשה קיבלנו את אותה כיתה שתפוצל לשתיים וזה מתוך הסיבה הפשוטה - חינוך מיוחד (או "ילדי רטאלין" בצורה מובנת יותר). ברגע שגיליתי את זה, יצא מימני כל האוויר. לרוב, אני לא מסוג האנשים שיקפצו וירוצו בכל רגע של חוסר נחת - ניחא ריכוז, אבל אני פשוט בנאדם איטי. ללכת לאט, לחשוב לאט - וכשצריך, אני יכול גם מהר, אבל עם העדפה לאיטיות שכזאת.
אתמול התקשרנו למורה לברר את הפרטים איתה - "הם ילדים חמודים ונמרצים, פשוט תעשו להם הרבה פעילויות ופחות פרונטליות" היא אמרה לנו.
אתמול היה הטקס סיום קורס הארצי, והמורות-חיילות שלנו, שוחררו מהיום הכרת מסלול, בשביל ללכת לחזרות לטקס באיזה מרכז במה בתל-אביב (דוהל או משהו כזה). את השינשינים, שלחו להתעורר בחמש בבוקר, הופ! שש כבר יצאנו לעבר תחילת המסלול של נחל יגור (ויאמר לחיוב, שלהתעורר בשש בבוקר נחשב בקורס למאוחר! ). אני הייתי הנווט הפעם, ולאחר ששיניתי פעמיים-שלוש את הציר נסיעה, עברנו את צומת יגור, עלינו על הכרמל לעבר האוניברסיטה, כמעט עשינו תאונה בעוספייה ולבסוף גם הגענו למגרש כדורגל שלהם, שלידו מתחיל המסלול שלנו.
העיקר הספורט .. לא?
פתחתנו בארוחת בוקר, שכללה: 5 שינשינים (ארבעה+אחת), רכזת קורס ואת הארוחת בוקר בין הדלות ביותר שידע הקורס. (קצת טחינה, שוקולד ושתיים-שלוש עגבניות ומלפפונים) - וד"א, אפילו הקפה שחור נשאר בדירה. מבואסים מצד אחד על האוכל, אך מרוצים מהאווירה הטובה עם הצחוקים ובלי הקיטורים הקבועים יצאנו לדרך. עברנו ליד המעיין (עין אל-בלד, נשמע מוכר ויכול להתחרות כמעט בכמות המעיינות שנקראים עין-טינה), אכלנו רימון שצמח ליד (הרימון המתוק והטוב ביותר שאכלתי השנה אם לא בכלל!) והמשכנו באפיק הנחל המפותל שירד במורדות המזרחיים של הכרמל - ולמען הסדר הטוב, פירוש הדבר מפלונים (=מפלים קטנים), והרבה. בנוסף, לעסק אציין גם שהם היו ממש חלקים והייתה לי את הסיכומית המעצבנת ביד ואחתום בכך שהצלחתי לרסק את הברך שידע ימים טובים יותר.
אה, ואם כבר ברך -
מלפני כשבוע, ביום שישי הקודם, ישבנו בדירה לאחר ההכנות של ארוחת הערב ושיחקנו פוקר (על גפרורים וסיכות לשדכן). בעודי לוגם קפה ונהנה מהשקט הנדיר הזה שאפשר לחוות רק (קצת) בשישי ושבת, נכנסת אחת המורות-חיילות לדירה שלנו, עם גור אמסטף קטן וחמוד. "תראו איזה מתוק!" היא קראה לעברנו, ולמרות האיום שקיים בבני משפחתו בצורתם הבוגרת, אין אלא להשלים עם זה שהוא באמת אחד היצורים היותר חמודים ופרוותיים בעולם. השינשינית הבוגרת (שסיימה את שירותה השבוע), נאלצה לקטוע את השימחה, בכך ששלפה את זה שיש איסור על גידול חיות בדירות של הצוות (והאמת, אפשר גם מאוד להבין את ההגיון שבזה - ואם תבואו לביקור, גם אתם תבינו למה). בצער רב, היא הלכה להוציא אותו מעבר לשער וביקשה שאבוא לעזור לה בגלל שהוא כל הזמן נדבק אליה. השבתי בחיוב, אך ביקשתי לסיים עוד סבב אחד, כי רק מלפני חצי שעה לימדו אותי איך לשחק ודי הלהיב אותי המשחק הערמומי הזה.
סיימתי את הסבב, התמתחתי והרמתי צילצול לברר איפה היא. לאחר כמה דקות של בילבול טלפוני, התבקשתי לרוץ מהר לשער - וכך למרות העוגיות והקפה, קצת ריצה מהירה בלילה הקריר לא תזיק. אצתי רצתי בכל כוחי לעבר השער הראשי של הביס"ש, עד ש... טאחח! התנגשתי במשהו בלתי נראה שריסק לי לגמרי ת'ברך והפרצוף (ועוד כמה חלקים בגוף). כעבור כמה שניות, שכבר ראיתי איך אבי שבמרומים קורא לי להצטרף אל משכנו, הגברת מתקשרת בוכה ושואלת איפה אני - "הי אב'לה!" קראתי אליו, "הגברת צריכה אותי, נשתמע בפעם אחרת?", ופקחתי את עיני שוב, בשביל לגלות שמעוצמת ההתנגשות, הקורת ברזל שחוסמת את הכניסה לחנייה של הצוות, פשוט נתלשה מהצירים שמחוברים לבטון ונפלה עלי ..
כואב, דואב והולך כמו שבוי מלחמה מצרי הלכתי חצי-מת לעבר השער - התברר שהשומר המנוול בעט בכלב בשביל לסלק אותו, והיא רוצה לחפש את הגור בחושך בשביל לראות שהוא בסדר. חצי שעה רצנו (היא יותר, אני בערך מינוס) עד שמצאנו, ועוד היה סיפור שלם עם שני כבאים מתוסכלים מינית שנלאצנו לעבור בדרך - וזה כבר ישאר כסיפור לפעם אחרת.
שפן סלע שכזה, מביט בי בשיעמום בראש הנקרה
יש עוד המון מה לספר, אבל לעתה החדשות: "מערת עלמה, מערת בצת והוטה 6 נחסמו למטיילים, מחשש לפגיעה בעטלפים לקראת שנת החורף שלהם." - איזה כיף לשמוע על מערות והוטות באזור שלך ^^ (הוטה - מערה אנכית שנוצרת ממפגש שברים גיאולוגים והמסה כימית (קארסט) של סלעיים גירניים)
כל פעם שאני פוגש את החבר'ה מגולן, נותר לי להרהר באכזבה שאני לא שם (אבל רק קצת, באמת .. ).
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
