 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2007
 פיצול בדרך
בסופו של דבר, גם הוותיקים צריכים לעזוב - ולפעמים זה משאיר תחושת רייקנות שכזאת שאתה בכלל לא צופה מראש. ככה זה כאשר החונכת של הקורס שלנו, שהייתה שינשינית (כאן) ועוד שנתיים מורה-חיילת (כאן) מסיימת את תפקידה בתור אחת מן המניין של הצוות בביס"ש. פתאום מסתכלים אחורה מאז שעוד הכרנו אותה בפגישת שינשינים הראשונה של הביס"ש, ולאחר מכאן בתור חונכת קורס ארצי וקורס אזורי. המון תמונות, המון זיכרונות והמון דברים שלמדתי מימנה רצים ביומיים האחרונים בראש, והתחושה של ילד שלומד לרכב על אופניים עד שעוזבים אותו לבד לראשונה בלי גלגלי עזר, מופיעה אצלי בתור מדריך שנותר בלי מנחה להאחז בו שקשה.
לאחר המסיבת פרידה אתמול (שהייתה בספרייה, ודי בדוחק ) הטרידה אותי יותר מכל המחשבה, שלא הכנתי לה שום מכתב פרידה. קיבלתי מימנה כל-כך הרבה תמיכה ועידוד, שזה פשוט היה עבורי בלתי נסבל. איך שנסתיימה הישיבת צוות (שכללה בתוכה את הפרידה מימנה), טסתי לחדר שלי והתחלתי לכתוב. וכתבתי, האומנם לא הרבה כמו שרציתי, אבל את מה שבאמת רציתי לומר, כתבתי שם - את הערכה שלי כלפייה והתודה שאני מרגיש כה חייב לה. לבסוף גם ציירתי כמה ציורי-שטות שכאלו, והדבקתי את המכתב, על גב של תמונה שצילמתי פעם.
ירדתי לדירה שלה ( הדירות צוות נמצאות בשני חלקים על הגבעה) ודפקתי בדלת. אין תשובה. ניסיתי שוב, ועדיין אין תשובה. די בצער, הנחתי את המכתב על מפתן הדלת ועליתי למשרד. בדרך, ראיתי אותה מדברת עם אחד המדריכים, אבל החלטתי להתעלם - גם ככה פרידות זה דבר מחורבן.
החבר'ה חזרו הביתה אתמול בלילה, אבל אני החלטתי לחזור למחרת. התעוררתי לדירה ריקה, נחרד מזה שהשעה כבר שבע וחצי אני סתם מבזבז את הזמן. זה לא שהייתי לחוץ באיזה לו"ז צפוף, אבל מעבר לזה שאני שונא לקום מאוחר, הייתה פשוט תחושה אי נוחות באוויר. רציתי לצאת לטייל בגבעות, כמו כל בוקר שלי כאן, אבל המחשבות הסתבכו לי עם הבלגן בחדר ועם זה שעוד לא אמרתי לה להתראות. התארגנתי די בחופזה, משאיר את החדר כמו שהוא ויורד לעבר השער, עם תקווה שהיא עוד בדירה. עברתי ליד הדלת של הדירה שצמודה לדירה שלה, כשלפתע היא יוצאת מימנה. מחייכת בקצת בילבול, היא אמרה לי שלום, ואני חייכתי בדביליות והשפלתי את המבט לאדמה.
"סחטיין על הכישרון ציור" היא צחקה, ואני שיחררתי גם ציחקוק חנוק - חילופי בהצלחה ונשתמע, חיבוק פרידה (ואחריו עוד אחד), ולבסוף ניפוף שלום אחרון והמשכתי הלאה בלי להביט אחורה.
מבחינתי, הייתי בהחלט מוותר על כל העסק הזה ופשוט יוצא לטיול חמשוש, אם לא הייתי מחוייב לבוא לישיבת צוות של ערב חמישי. פרידות זה עסק מחורבן, ובמיוחד ממישהי שתמיד ידעת שאפשר לפנות אליה והיא תעזור. כולנו מוקירי תודה אליה, כי היא הייתה הרבה מעבר לחונכת, ממש כמו איזה "אמא גדולה" שלנו. הצטרפה להדרכות הראשונות שעשינו, ישבה איתנו עד מאוחר בלילה בשביל לעזור במערכי הדרכה שכתבנו, עודדה בשעות משבר ומה לא. בקרוב היא טטוס לדרום אמריקה, ואנחנו? נשארים כאן, בגליל.
חוץ מימנה, יש עוד אחת. אבל אחת עם סיפור שונה לגמרי, שצץ לפתע עם המון תקווה כאשר התנדנדתי בערסל שליד הדירה בשבת שעברה, וכעת מה שמתנדנד זה ההחלטה שלי מה לעשות הלאה - לוותר כמו תמיד על אותה תקווה קטנה שהופיעה או להמשיך הלאה ויהיה מה שיהיה.
ידידיי שוחרי אהבות ורומנטיקה למיניהם, דוחפים להמשיך הלאה - "ומה כבר יש לך להפסיד, אה?" הם שואלים. לעומתם, קול קטן בראש אומר "בחייאת רעבק ילד, למה לך? אם היה סיכוי, כבר היית יודע את זה".
"חבל על המאמץ" הקול ממשיך באומרו, "לך תציל את הסביבה שאתה כה מאמין בה, במקום לבזבז כוחות על עוד איזה אהבה נכזבת".
קיבלתי הערב עידכון על מאבק ישן בתמנע נגד המלונות. אזור כזה מדהים ויחודי, במאבק נגד עוד כמה אנשי הון ופוליטיקה שרואים רק את ההון הכלכלי מול עיניהם. זה יכול להטריף לי ת'דעת לפעמים על העיוורון של אנשים בעקבות ההשתעבדות לכסף, וחוסר הנכונות לגלות הבנה על דברים מעבר - לפחות נותר לקוות שהחבר'ה מביס"ש אילת הולכים להרתם למאבק, כי אני מפה, לא באמת אוכל לעשות יותר מדי.
כותב שורות אלו על פסגתו של הר תבור, במהלך טקס החניכה בקבלתו לצוות ביס"ש גליל
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
