 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2007
 הפיכת משבר ליצירת משהו חדש
היינו היום בהשתלמות בכנרת, ובאמת ובתמים אני יכול להגיד שזה אחד הימים שיותר תרמו לי באופן האישי, מעבר לצרכי עבודתי בתור מדריך. יש משהו בעליה שנייה ושלישית, שהוא כל כך תמים, כזה אמיתי שאני רק שואף להגיע לרמת העושר הרוחני שהוא זכה לה. להקים את החזון "העולם החדש" שהם דיברו עליו כל כך הרבה, ליצור עולם של שיוויון מעבר למילים, בלי מסגרות שמבוגרים שכבר מקובעים על חייהם יגידו להם מה לעשות. לצורך הרקע, אז הוסיף עוד כמה מילים - העליה השנייה והשלישית, היו עליות של יהודים לארץ, לאחר הפרעות ברוסיה (משהו בתחילת המאה ה-20, אני ממש גרוע במספרים). מתוך המהפכה הקומוניסטית (בולשביקית?) שהתחוללה אז ברוסיה, הם גם האמינו שאפשר ליצור עולם שיוויוני, כאן, בארץ ישראל - וכעת לא הוסיף יותר, כדי שלא יווצר כאן שיעור היסטוריה (מעניין ככל שיהיה).
אני זוכר את עצמי מלפני ארבע שנים. אז, כשהייתי תלמיד שלא הבין באמת משהו מהחיים שלו, ודי הלך במזוגזג אחרי הזרם בלי מטרה. כך זה המשיך הרבה זמן, עד לאיזה קליק שהיה לי שם. פתאום איזה חזון ציוני קפץ לי לראש, משהו מהסוג של החבר'ה ששאפו להפריח ת'שממה ודברים אחרים ברומו של עולם כמו זה. לא באמת הבנתי משהו, ונורא קל להשאב לדברים האלה. לעומת זאת, עכשיו? פתאום צצה גם דעה אחרת. אני עושה שנת שירות לטובת "המדינה" או לטובת האנשים שחיים בה? יש הבדל די מהותי בין הדברים, והאמת, אני הרבה יותר מרגיש שייך לנופים, לאדמה ולעוד כל מיני חיפושיות וציפורים שיש לנו בארץ מאשר לאיזה משהו בומבסטי כמו "בית לעם היהודי" (או כל שם אחר שתבחרו לתת לזה). נכון, יש מסביבנו איזה כמה עשרות, ואולי מאות, מיליונים של ערבים שרוצים לזרוק אותנו לים, אבל בסופו של דבר אני לא מבין, למה אני בתור סתם אחד שאוהב את המקום שהוא חי בו, לא ילך אחה"צ לשתות קפה (ואפילו להזמין בעצמו לקפה) את מחמוד השכן מהכפר הסמוך - סתם בתור חברים, ולא בשביל לפתור סיכסוכים ולהרים את נס השלום.
אין כאן שום ימין או שמאל, וכבר ממש נמאס לי מכל ההגדרות האלה, כאשר אני הולך לטייל בנחל צלמון וערבי שמוסק עץ זית מנופף לי לשלום. סתם, פשוט כי הוא נחמד ורוצה לאחל לי יום טוב.
נותרו לי עוד משהו כמו 10 חודשים עד לגיוס (אלא אם אני האריך, ובלע בלע), ולמרות ההירהורים בנושא שצצו סביב הדבר והרבה אנשים שפגשתי שאמרו לי לא להתגייס, אני כן התגייס. גם אני אלבש מדים ירוקים, אחוז בנשק וארוץ בגבעות תחת פקודות של מפקד שיטרטר לי במוח כל הטירונות. האם זה נכון? באמת שאני כבר לא יודע. אני לא רוצה להגיד שלא אכפת לי, כי דווקא מאוד אכפת לי - אי אפשר סתם ככה לסגור את הצה"ל יום אחד, וללכת לפיקניק, אבל מצד שני המסגרת שהעולם נמצא בה כיום לא מאפשרת אחרת, וכולנו כלואים בתוך איזה מסגרת בעיתיית מלאת סימני שאלה.
חלמתי עד לא מזמן להקים חווה בגולן, וכעת אחרי כארבעה חודשים בגליל אני לא מצליח לחשוב על מקום אחר מלבד מדבר. לפעמים, פשוט כל כך ירוק לי כאן, שאני רק רוצה לברוח כמה שיותר רחוק לעבר המכתשים והצהוב האינסופי של הנגב. יש נטייה לקרוא לזה "שממה", אבל אנשים פשוט לא מבינים עד כמה שהמקום הזה פשוט חי - עקרב מסתתר תחת סלע, רחם ונשר דואים בשמים ועץ שיזף עומד בוואדי תחת שמי בוקר כחולים ופתוחים. פשוט כל כך חסר לי הדבר הזה, עד שלפעמים זה מגיע לתחושת חנק ומועקה.
מוזר, כאשר התיישבתי לכתוב בכלל לא תיכננתי להגיע למה שכתבתי עד כה - כתיבה זה כנראה אחד הדברים המופלאים, שאתה יכול לפעמים פשוט להסחף איתה בלי לשיים לב.
במסגרת הדיון שיה לנו בבוקר על העליה השנייה, הוצגו לנו חבר'ה די פסיכים בשכל. הם הלכו עם הראש בקיר, לא עיגלו פינות בגרוש, אבל המדהים, זה לראות איך התמודדו עם קשיים - קושי לא היה חיסרון עבורם, אלא הזדמנות פז ליצור משהו חדש. כמו למשל, שהם לא יכלו לממן רופא כנגד המלריה, ודרך זה צמח לראשונה הדבר "קופת חולים" - עד אז, מי חשב על זה בכלל שתיהיה רשת מיני-מרפאות שאתה לא מזמין רופא פרטי או הולך לבית חולים? אבל לא על הקופת חולים אני רוצה לספר, אלא על הארה שקיבלתי היום, תפיסה חדשה ללכת לאורה - איך לקחת קושי/בעיה/משהו מחורבן להפוך את זה למשהו חיובי. איך לקחת מגרעת הורסת, ולהפוך את זה לדבר שיוצר.
באיזהשהוא מקום, די הרגשתי פיספוס. טוב, לא די, אלא מאוד הרגשתי פיספוס. אני מאוד לא מתחבר לתפיסת פעילות שלוקחים אותנו פה, בשביל כמעט אך ורק להדריך, ולא לקחת חלק פעיל באמת במאבקים סביבתיים באזור. כל התפיסה של המנהל שלנו כאן, זה שנתעסק בראש ובראשנה בהדרכות. אז נכון שבשביל זה באתי לכאן, אבל רגע - למה בעצם צריך שאני אגור בבית ספר שדה, אם אפשר לתת למדריך חיצוני שיעשה בדיוק מה שאני עושה? איזה טעם יש לי, אם איזה מפעל שופך באזור פעילות שלי ביוב, ואני לא מרים מאבק נגד זה?
בהתחלה ממש היה קשה לי עם הצוות, ועדיין אנחנו לומדים להכיר אחד את שני. יש לנו חילוקי דעות לגבי תפיסות עולם מאיך לנקות את הדירה, ועד מהי "שמירת טבע". לפעמים נראה שיש פה "חבורות", ולא פעם יש גם המון זילזול - אבל דווקא מזה, אני יכול לעשות שינוי. דרך שיחות איתם, דרך תהליך משותף שאני אזום, אולי אצליח לרתום אותם למאבקים שאני מאמין בהם.
התיהיה אחרית הימים, שבהם החבר'ה ממש יקפצו על הרעיון של לסגור שבת בשביל לטייל? - התשובה היא כן, אני לפחות מאמין בזה.
ולבסוף, מה איתה? לילה אחר לילה, שכולם כבר ישנים עמוק רק אני נותר עם כפות רגליים מבצבצות החוצה ושמיכה מכסה מעל הראש. ברגעים הקטנים האלה, כולי חושב רק עליה. והיא? רחוקה, כל כך. משהו שהוא הרבה מעבר לנסיעת אוטובוס, אבל לפעמים יש גם רגעים אחרים. דקות נדירות של לשמוע את קולה, לקטים קטנים של מילים שהיא עצמה כתבה, וגורמים לי רק להמשיך לחשוב - שאולי גם לי, נער שזרוק עם אידיולוגיות סביבתיות ומחשבות ברחבי הצפון, יש סיכוי לזכות אצלה בהירהור. הגיג. רגש.
זמזומית מתל שימרון, ברגע של אתנחתא מארוחת צהריים ביום גיאולוגיה
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
