 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2007
 ריאות שחורות, אוזניים חרשות וסיפוק אדיר בלב
מעולם לא נאלצתי לנשום כ"כ הרבה עשן ולשמוע בלופים מזרחית כבדה בפול וליום, כמו בטיול השנתי שהדרכתי אתמול - תיכון שנחשב לאחד הקשים ביותר בבאר שבע. הקבוצה עצמה, הייתה תערובת מוזרה של חבר'ה בדואים שלומדים ב- יא', חבורת פרחות שסיימו תיכון (חלקן לפחות) שנה שעברה ועכשיו יש להן קד"צ באותו תיכון ועוד כמה נערים ערסים יהודים טובים - את כל הבליל המטורף הזה, אני ועוד מדריך אחד היינו צריכים להדריך במשך יומיים.
כאשר עברתי בתחילת השבוע על השיבוץ מדריכים, עיניי השחירו כשראיתי את מי קיבלתי להדריך. גם בירור מודיעיני מעמיק העלה את המצב הקשה לפני השטח למצב עובדה מוצקה, וכל זה עוד מתגמד מול המסלול שתיכננו לעשות עם החבר'ה האלה - ביום הראשון התוכנית הייתה לעשות איתם סיור במושבה זיכרון יעקב, להמשיך לסיור בגני הנדיב ולקנח בביקור במוזיאון המרציפן. למחרת, התיכנון היה להמשיך לסיור בחצר כנרת ובית קברות כנרת ולסיים בחמת גדר - ואחרי שראיתי את זה, נותר לי רק להדפוק ת'ראש בקיר על הטימטום של המשווקי טיולים ומנהלי הבתי ספר. הרי רעבק (!!) מה נסגר אתכם? ירדתם לגמרי מהפסים, שאתם רוצים לקחת כיתה של נערים בדואים לשמוע על ציונות בעליה הראשונה ושירי רחל המשוררת? אני האחרון שיש לו בעיה עם בדואים, אבל גם צריך הגיון בסיסי ביותר בשביל לקבל את התוצאה שיש דברים שהם פשוט לא לעניין. עם זאת, עד כמה שזה נשמע כמו תחילתו של סיוט על סף גהנום, כזאת חוויה אני בחיים לא אשכח ..
תחילה יאמר לזכותו של מנהל טיול (המדריך השני), שהוא פשוט נטו תותח, והלוואי כל המנהלי הטיול יהיו כמותו. אולי זה בגלל שהוא בעצמו היה בחוגי הסיירות (ואפילו שינשין בחוגים!) בעברו, אבל כך או כך, הטיול קירטע בהתחלה והסתיים בהחלט בהצלחה. את הלילה שלפני הטיול, החלטתי להתארח אצלו בדירה בבאר שבע, שהוא גר שם יחד עם חברתו. והעדפתי לחטוף את ההלם הראשוני ישר בתיכון ולא על האוטובוס כשהם יאספו אותי באיזה צומת בדרך - ואינשללה, זאת הייתה אחת ההחלטות היותר חכמות שעשיתי בחיים.
כשהגעתי לתיכון, נכנסתי לראשונה לתוך ענן של עשן סיגריות, שעתיד יהיה לעטוף אותי במשך היומיים הקרובים. חבורת בנות קד"צ מפחידות, ישבו על המדרגות בכניסה לעישנו, ואילו שנינו נכנסו בזריזות פנימה, לעבר חדר מורים שהיה מעיין בועת אוויר לנשימה. לאחר עיכוב של שעה, עלינו על האוטובוס (בשעה טובה .. ) ויצאנו לדרכנו, ולמרות שנבחר לנסוע על כביש 6, החלטתי שלא להביע את דעתי הממורמרת מהעניין.
התחנה הראשונה שלנו לאותו יום, נבחרה לגני הנדיב. אולי בגלל שכבר הייתי שם כמה פעמים בחיים שלי (וגם כבר יצא לי להדריך שם), אני די נוטה כבר לא לחבב את המקום, ובמיוחד בגלל האיסור המחורבן הזה שאסור ללכת על הדשא. קיבלתי את הבנות (ועוד כמה נספחי בנים), והוא לקח את הכיתה של הבדואים - ודווקא הוא, היה זה שיותר סיפר לקבוצה ואני רק בחרתי לעשות פתיחה קצרצרה ופשוט להתחיל ללכת ולנסות לקרוא את הקבוצה. עוד במהלך הנסיעה, החלטנו שנלך לאנדרטת הלוחם הבדואי, שזה אתר הנצחה לחללים בדואים שנפלו במהלך שירותם בצה"ל, ולשמחתי המנהלת שם הסכימה לפנות זמן ולקבל אותנו. בדיעבד, אני יודע שזאת הייתה החלטה ממש מעולה, אבל היו כמה רגעים שאי-אפשר לתאר את תחושת האי-נעימות שנוצרה, כי הבנות והבדואים התגלו כלא בדיוק ה"חברים" הכי טובים בעולם .. הגאונות האלה, איכשהוא הבינו זה אתר הנצחה לבדואים שנלחמו נגד ישראל והתחילו לקלל את הבדואים וקראו להם שיחזרו לחיזבאללה. מול זה, הם נדלקו וכמעט התפתח טבח עד שנרגעו הרוחות. באופן די הגיוני, המקום הזה מאוד טעון בתחושות למי שמגיע לשם, אבל דווקא מזה התפתח אחד הרגעים שיותר הפתיעו לטובה. בסוף הסיור, שניים מהבנים (היהודים) נשארו מאחורה בשביל לכתוב בספר אורחים. חזרתי בשביל לזרז אותם, אבל המנהל תיכון שלהם עצר אותי, וסיפר לי בצד שאחד מהם בקושי יודע קרוא וכתוב, ולמרות זאת הוא גייס את מייטב כוחו ויחד עם כל השגיאות כתיב והבעיות שלו, הוא כתב הקדשת תודה.
נותר עוד אתר אחרון לפני שמגיעים לאכסניה בביס"ש של אלון-תבור (כן, בבית!) וזה מוזיאון המרציפן שבכפר תבור. עד כמה שזה נשמע הזוי לתת לחבורת תיכוניסטים האלה אשכרה לפסל במרציפן, כשבקושי מצליחים להחזיק משהו מעבר לסיגריה ומכשיר סלולרי - זה לא כ"כ תלוש מהמציאות. מכאן, התחדד לי כלל חשוב ביותר כמדריך - ככל שרמת הערכיות נמוכה יותר, כך רמת הריכוז של התלמידים גבוהה יותר - וזאת אקסיומה (שלצערי) אי אפשר לשבור. חשוב לא פחות,זה שהיה צחוקים ולא את אותו טבח איום שחזינו 
למחרת, באופן די לא מפתיע, עלינו על האוטובוס וגילנו ששני בנים חסרים לנו. לא חולפות חמש דקות, וכבר שתי מורות גוררות אותם מסטולים על כל הראש, לאחר שהן תלשו אותם רגע קודם מהמיטה. באמת שהייתי מסתפק בזה, אבל הדבר המפליא היה לראות את קולקצית הנעליים שהבנות הגיעו למסלול שעמדנו לעשות בנחל יצפור שבגלבוע - וזה לא משנה כמה טירטרנו להן להגיע רק בנעלי ספורט סגורות, אבל למרות זאת אני גם לא יכול להגיד שהייתי יותר מדי מופתע מזה.
המסלול aכולו כ-קמ' וחצי בירידה בוואדי (וילדים בכיתה ג' עושים בלי למצמץ בכלל), היה עבורם ממש על סף מסע כומתה. הם החליקו בבוץ וקיללו אותי, ירדו מדרגות סלע וקיללו אותי ונאלצו לריב איתי על הזבל שהם זרקו בשטח ו.. קיללו אותי. כל זה היה עד שהגענו למפל עם היתדות. לפי סיפורים ממדריכים שהיו פה לפני שחצבו את היתדות, הייתה פה מגלשת סלע ממש מגניבה ועכשיו אי אפשר לגלוש בגלל החציבה - גם כן עלק "אטרקציה אתגרית" היתדות האלה, אבל העיקר שהמטיילים נהנים, או לפחות רובם. במקרה שלי, הכולה 2-3 יתדות האלה שבקורס עברנו בקפיצה ובלי להרגיש כמעט, הפכו לנקודת המשבר והצמיחה של הכיתה. הילד שעד כה היה מקלקל אותי להנאתו, הפך להיות כאן יד ימני עד סוף הטיול וכל הכיתה עברה שינוי מדהים בתור קבוצה. אבל כאן גם כמעט התרחש האסון של הטיול - אחת הבנות לא הרגישה טוב במסלול, והיא עוד קודם נראת לי מחשידה. היא הייתה מאוד שקטה ומבודדת, בקושי דיברה וכל הזמן הייתה חצי מעופפת ועישנה בלופים (ונותר רק לשאול מה לעזאזל היא עישנה .. ). עוד בחלק העליון של הנחל, די בהתחלה, היא כל איזה צעד שלישי מעדה ופעם אחת גם קצת דפקה את הרגל, עד שלבסוף לא הסכמתי להמשיך עד שהחובש יבדוק אותה - ולמרות שזה הכי לא פייר שאני מסכם את זה בינתיים רק בשורה, אבל היה לי את החובש-מאבטח הכי אדיר בעולם שבלעדיו כל הטיול היה הרבה פחות טוב - הוא עזר לה ללכת בסוף, ואני המשכתי עם הקבוצה מקדימה. באותו מפלונצ'יק, הושבתי את כל הקבוצה קצת מקדימה, ועמדתי ליד היתדות בשביל לראות שהוא מסתדר בלעזור לה. הייתה לי תחושה לא טובה לגבי זה, שהתבררה כצודקת בהחלט כשבמהלך הירידה, היא לפתע החליקה וברגע האחרון אני זינקתי ותפסתי אותה מאחור והוא מלמעלה תפס אותה ביד - עוד רגע אחד נוסף, וכל הפרצוף שלה היה נפתח על הסלע.
איזה מזל .. אפשר עכשיו לחזור לנשום
לאחר מסע בנחל, הם פתאום התחילו לדבר על ההתרגשות בלרדת את המפל (ולא רק עד כמה חרא להם במסלול), הגענו לאוטובוס והעלנו את החבר'ה למעלה, בשביל להמשיך לחמת גדר. לפתע, אחת הבנות מחפשת משהו, וכשניגשתי לשאול אותה מה קרה, היא השיבה שהיא מחפשת "פח לזרוק את הסיגריה" - כן אנשים, היא אשכרה חיפשה פח אשפה לזרוק את הזבל שלה (!!) ולא סתם לזרוק אותו בשדה כמו שהיא רצתה כשרק התחלנו את המסלול.
לא יודע איך מישהו אחר יראה את זה, אבל באמת שהשתדלתי כל המסלול לגרום להם לקחת את הזבל איתם ולא לזרוק בנחל, וזאת פשוט תחושה אדירה - כי כן, באמת הצלחתי להשפיע על משהו - אני אשכרה הצלחתי (!!)
משם המשכנו לעבר סיום הטיול, ומהיחס של תלמיד-מדריך הם עברו סוויטץ' בראש, ולפתע הם הבינו שהם יכולים לראות בי גם חבר שלהם. כך העברתי את השהות בחמת-גדר, כשאני נע בין לתפוס תנומה על הדשא, לשבת במים עם המדריך השני ולהסתובב עם החבר'ה שהדרכתי ביומיום האחרונים ולשמוע על החוויות שלהם (ובעיקר לנסות להתחמק מהניסיונות לשדך לי מישהי), ולראות שמעבר לכל הקללות שהם שלחו בי, הם גם מאוד נהנו.
לפני שירדתי בצומת מגידו, לקחתי את המיקרופון ביד קצת רועדת והסתכלתי על שלל הפרצופים שהכרתי לראשונה רק יום קודם. איחלתי להם בהצלחה ואמרתי שמאוד נהנתי איתם (ואפילו נתתי את הרצפקק שלי, לאחת הבנות שממש התלהבה מזה). אז נכון שהם שלא גרמתי להם לדקלם את המבנה הגיאולוגי של הגלבוע והם אפילו בקושי יודעים איפה הם טיילו, אבל זה בכלל לא חשוב, כי מה שחשוב לי זה שהצלחתי להעביר להם חוויה - אותו תיכון שכבר לא הוציא אף טיול בשבע שנים האחרונות, נפרד מימני במחיאות כפיים וקריאות תודה, וזה היה שווה כל דקת תיסכול איתם.
לעסוק בחינוך זה דבר מדהים, ונותר לי רק לחתום את הטיול הזה בתור אחד הדברים שהכי גרמו לי סיפוק כנה ואמיתי במהלך חיי. עם זאת, אסור ברגעים הקשים לאבד תקווה - ובמיוחד כשאני משובץ לשלושה ימי הדרכה, ועל הטופס הזמנת טיול כתוב באותיות קידוש שחורות - נוער במצוקה.
גם אני מפגין כישרון במוזיאון המרציפן 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
