 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2008
 לזרוק ת'אנרגיה מעבר לצוק
כבר הרבה זמן לא הייתי עייף כמו עכשיו, וזה לא נובע מהשעה המאוחרת, אלא מהטיול השוחק - שלושה ימים עם פנימיה של נוער בסיכון. חלקם זה בני נוער שלא הסתדרו בבית (במקרה הטוב) וחלקם זה גם חבר'ה שהפנימיה אספה מהרחוב (במקרה הפחות טוב). מה שכן, הפעם זה לא היה התמודדות מול אלכוהול שהם מבריחים לאכסניה וסמים שהם מעשנים במסלול, אלא להתמודד עם האגרסיות שלהם, שכל רגע הם היו עסוקים בלזרוק אבנים. לא משנה אם זה לעבר העצים או להפוך את הפגיעה בראש של חברים שלהם למטרת המשחק, העיקר להחזיק באבן ולזרוק אותה. בנוסף לזה, הקללות שם שוטפות את הפה שלהם כמו צונמי, ואיזה צפלון אחד שמגיע לי עד לברך לא סתם ת'פה וניסה כל הזמן לעשות דווקא ולבחון את הגבול שלי.
רגע, שכחתי להציג את הקבוצה - שלום, תכירו את כיתות ח' מפנימיה דתית באזור השרון. קבוצה קשה ובעייתית, שמקבלת תמיכה והכוונה מהמדריכים חברתיים (המדריכים של השכבות בפנימיה) מהסוג הטוב שלא פגשתי אנשים כמותם כמעט מעולם. זאת תשלובת של מדריכים בוגרים אחרי צבא שמשליטים שם סדר (על סף משמעת צבאית), ולצידם יש בנות שרות לאומי שתורמות הרבה לאווירה שם, ויודעות לזרוק מילות עידוד במציאות הקשה שהילדים גדלים בה.
כשקיבלתי את הקבוצה בהתחלה, היא נראתה לי קבוצה נוראית - אבל ברגע שאתה לא רואה רק את ה"כוכבים" (ה VIP שעושים את הצרות), פתאום צצים לך חבר'ה שקטים מהשוליים שצמאים לאיזה התייחסות ועידוד, בתוך כל ההישרדות היומיומית שלהם בטרור שמשליטים אותם "כוכבים". את אותם חבר'ה שקטים, יצא לי ממש להכיר היום, ביום האחרון של הטיול שירדנו איתם את מצוק הארבל. זה למעשה התחיל עוד קצת קודם, כאשר היה איזה משהו אידיוטי של רכיבה על חמורים לעבר המצוק. אין לי מושג איך נתנו לכאלה חבר'ה את "האטרקציה" הזאת, ובאופן אישי ידידה טובה שהדריכה את הקבוצה השנייה החזיקה אותי חזק, כי הייתי ממש קרוב לרסק במכות רצח כמה ילדים שם, שפשוט התעללו באכזריות נוראית בחמורים (חלקן אתונות בהריון). הם הפליקו ובעטו בחמורים מאחור, דפקו בהם את העקבי הנעליים שלהם והתרברבו בלי סוף על איך הם הכניסו אגרופים ומכות לחמורים בשביל לדהור עליהם, אבל עם זאת, היו גם כמה אחרים שדווקא שמחתי שיצא לי להכיר.
לכל חמור היו שני אנשים - אחד מוביל והשני רוכב, וככה היינו צריכים להתקדם מהחווה לעבר המצוק. אחד הילדים פחד, ורצה שמדריך יהיה המוביל של החמור שלו, ואני התנדבתי להיות איתו. במהלך ההליכה, השתדלתי להרגיע את הילד ולהראות לו שאם הוא ירגיש את החמור והתייחס אליו בכבוד, אז אין לו משום דבר לחשוש. בנוסף, ניסיתי גם לעודד קצת שיספר על עצמו, כי בהתחלה הוא היה די סגור והיה קצת קשה לתקשר איתו - ומאותו רגע שהוא נפתח, פתאום גיליתי ילד אחר לגמרי. ילד סקרן ושאכפת לו מבע"ח, אבל גם ילד שלא מצליח לבטא את עצמו וסגור, מהסיבה הפשוטה שפשוט אין מי שיקשיב לו. המדריכים של הפנימיה? עד כמה שזה חבל, כמעט ולא תראו אותם מסתובבים עם "הילדי שוליים", כי אותם "כוכבים" גוזלים מהם את כל תשומת הלב. בדרך שהלכנו, הצטרף אלינו עוד ילד כזה, שלאט לאט התחיל להפתח ופתאום קיבלתי שני עוזרים צמודים, שפוקחים עיניים על כל התעללות ושלאחר יומיים של טיול שוחק ומגעיל - פתאום מצאתי פינה שבאמת הרגשתי שאני עושה משהו כנה ואמיתי איתם.
כל מי שעשה את הירידה של מצוק הארבל, בטח זוכר את אותה "הפעם הראשונה" שיורדים את הקיר סלע הזה בלי ממש לדעת לאן. ממש חששתי שיהיה שם טבח מהאבנים שהם יזרקו למטה, אבל הבעיה הייתה שהרבה פחדו ורק לאחר הרבה שיחות הרגעה שלי ושל שאר המדריכים, הם קיבלו את האומץ לרדת. היה שם איזה אחד בריון גדול כזה (גם כן "כוכב"), שהיה אמיץ עד לירידה ופתאום שם הוא קיפל את הזנב בין הרגליים. בנוסף גם ביומיים האחרונים הוא עשה לי הרבה צרות, ולא שם עלי כמעט (אם בכלל), אבל ברגע שהוא סיים את הירידה ברגליים כושלות ונתתי לו טפיחת עידוד, אז גם אותו פה נוטף קללות פתאום נמתח לחיוך גדול ומוקיר תודה שגרם לי (קצת, אבל ממש קצת) לוותר על לבעוט אותו קבינימט, ולהזכר שוב על העיסוק שלי כאחד שעוסק בחינוך בדיוק בשביל להגיע לרגע כמו זה.
לאחר הירידה של המצוק, נותרה עוד ירידה קצת ארוכה ותלולה לעבר האוטובוס - החלק האחרון של המסלול, שיחתום את החלק של השטח לשלושת ימי טיול. את הזמן הזה שבו יכולתי כבר יותר להשתחרר מהקבוצה, ניצלתי בשביל להגיע לכל אותם החבר'ה השקטים בשוליים כשהשיא היה שהם עזרו לי לנקות את הזבל מסביב למעיין שבתחתית ההר, ומשם המשכנו להתרכז עם שאר הקבוצות עד בו האוטובוס. בינתיים, הלכתי לאחד המדריכים של הפנימיה שהיה איתי בקבוצה. אותו מדריך, הוא בחור דתי מסורתי, צנום וצנוע עם המון שמחת חיים. היה בו משהו כ"כ שונה משאר המדריכים, שכן הם נהגו בילדים ביד קשה ואם ילד התחצף אליהם אז גם הם ידעו בדיוק איך להחזיר לו באותו שפה כוחנית שהוא מבין, כי רק ככה אפשר באמת לשלוט בילדים האלה ושהם לא יאכלו אותך. אבל אותו מדריך לא היה ככה, ועד כמה שהוא היה שמח והכי לא השתמש בכוח בשביל להצליח לשלוט בעדר המופרעים האלה, הילדים עדיין מאוד אהבו וכיבדו אותו. הסיבה שהוא נחרט אצלי בזיכרון כ"כ טוב, היא לאו דווקא בגלל שהוא היה איתי בקבוצה, אלא בגלל שאני בעצמי עמדתי במבחן לאיזה צד של מדריך אני בוחר - להיות כמותו או כמו שאר מדריכי הפנימיה? במבחן הזה עמדתי אתמול, כאשר הצפלון המסריח הקטן שהזכרתי מקודם, בדק בטיול אתמול את הסבלנות שלי וניסה לעשות רושם. כל הזמן הוא ניסה לעקוף אותי בשביל הדווקא, לזרוק אבנים לכל עבר ולצעוק מאחורי איך הוא הולך לתפוס שועלים בשמורה ו"לעקור להם ת'עיניים מהראש". באיזהשהוא שלב שהוא עקף אותי, ואני על צף התפוצצות תפסתי אותו בצוואר מאחורה ועמדתי להכנס בו בכל הכוח בשביל להעמיד אותו במקום, כמו שעושים שאר המדריכים של הפנימיה, אבל אז בדיוק נזכרתי לשאול את עצמי ברגע האחרון - תגיד רגע, אתה לא רוצה לייצג לאותם ילדים משהו אחר לאותה לכוחניות אלימה שהם מכירים?
(ולך טבע היקרה שמחפשת צדיק תמים, אז עם יד על הלב אני נשבע שצדיק אמיתי שכמותו כמעט מעולם ולא פגשתי - ישר נזכרתי בך  )
הגענו לשפת הכנרת, וכאן לבסוף שיחררנו אותם לזרוק אבנים לעבר המים. זה פשוט היה לא נורמלי לראות, איך במשך 10 דקות מטחי אבנים נזרקים לעבר המים והילדים משחררים את כל האגרסיות הבלתי נדלות שלהם. בזמן הזה גם חילקו להם אוכל, ואני הלכתי להתיישב עם שאר החבר'ה שלנו מהביס"ש שהדריכו את הטיול. לפתע, ראיתי את אותו ילד שהובלתי בבוקר על החמור, והוא ניסה להתקרב אלי בזיגזוג הססני בשביל להזמין אותי לאכול איתו. קמתי, והלכתי לעברו כאשר בדרך אני אוסף אבן שטוחה מהקרקע, מתקדם לעבר הכנרת ומטיח אותה לעבר המים החלקים. חמש קפיצות עברו, עד שהיא צללה לקרקעית.
"יאללה, בו תקפיץ גם!" קראתי לעברו כשחצי לחמניה עם שוקולד מוחזקת לי בפה.
מאבן לאבן, התחילה להתקבץ סביבי קבוצה קטנה של ילדי שוליים שבסך הכל רוצים גם קצת תשומת לב ולזכות לעוד רגע של הרגשת אושר אמיתי מלהקפיץ אבן על פני המים בלי לסבול מהסביבה - ובסך הכל עד כמה שזה נראה משהו שולי למי שהביט מהצד, הרגע הטוב ביותר בטיול שהיה לי, זה הרגע הזה. הרגע שיכולתי לתת להם כמה דקות של חיים קצת נורמלים, ואולי גם איזה ניצוץ שמחה רגעי.
שבוע הבא טיול צוות לנגב,
סופ"ש קרוב בתקווה עוד אגיע למדבר יהודה 
(ואולי גם אצליח למצוא שותף. אינשללה. )
סיבכי מנתר בין עצי האלון שליד החניה בביס"ש
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
