 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2008
במרגלות הר תבור
קיבלתי אתמול להדריך את החבר'ה של המל"ש גליל מערבי (מרכז לימודי שדה) שהיו בטיול צוות של כמה ימים, ורצו את היום האחרון לסיים בטיול סביב פסגתו של הר תבור (החצר האחורית של הביס"ש שלנו .. ). השיבוץ הזה לא נפל עלי, ואפילו שאלו אותי אם אני רוצה לקחת אותו, והשבתי ברצון. בסך הכל, היה נראה לי שהולך להיות אחלה טיול, אבל מה שצץ בשטח הראה אחרת - לקח לחבר'ה זמן להתארגן ויצאנו מאוחר, וגם הרוחות החזקות שהיו למעלה לא ממש עזרו לטיול. גם אני קצת התבלבלתי שם, אבל בסופו של דבר מספיק שראינו את פסגתו של החרמון מושלג, וואלה לא יודע מה אתכם, אבל זה מסוג הדברים שאחריהם כבר פשוט הכל זה ניחא.
לאחר שסיימתי להדריך אותם, נפרדנו ובמקום לקבל מהם טרמפ לצומת למטה, החלטתי לרדת את התבור ברגל, לעבר הביס"ש (הבית .. ). מוזר שעד עכשיו לא יצא לי לעשות זאת, אבל עצם זה שהייתי לבד ובמיוחד בתקופה הזאת לפני שהכל פורח ומוצף במטיילים, עשה לי רק טוב. פתאום אתה מנותק מכולם, יוצא לטייל מעבר לסתם עוד גיחה בגבעות באזור. הקפתי את מטעי הזיתים והכפר הערבי השכן מצפון, כשלפתע חלפתי ליד פרה הפוכה וכרותת ראש. המראה הזה העביר בי בחילה, אבל שעת הגג שלי לחזור תפחה על רגליי להמשיך לנוע. בקצב נורמלי היה לוקח לי בין שעתיים-שלוש לרדת בנחת, אבל שהראש שלך במקום אחר, אתה מגלה שאפשר גם לטוס את המרחק הזה (שלא ארוך במיוחד, אבל תוואי השטח מערים את הקושי הניכר) בקצת פחות משעה. מהרגע שהתחלתי לרדת, היה משהו אחר ב"טיסה" הזאת. זה לא היה סתם למהר בגלל ה"שעת גג", היה בזה משהו יותר מהכיוון של החוויה. לרוץ את הירידה יותר בגלל שאתה רוצה לנסות, ופחות בגלל גורמים מעקבים מסביב. חוץ מזה, הייתה לי רק עצירה אחת למשך שתי דקות - כי מצאתי באר מים! לא כל יום מוצאים כזה דבר בגבעות, וכאן הצלחתי להמציא אישור מתאים לעצמי, בשביל לקחת את הפסק הזמן הזה ולראות את בבועתי משתקפת כחמש מטר מתחתי, במי הבאר הצלולים.
לבסוף הגעתי. (וקצת עצוב שכבר הגעתי לסוף)
את הסופ"ש הזה סגרנו כל הצוות ביחד, ובכך נשארתי בצפון. קצת חבל לי שזה יצא עכשיו, כי רציתי ללכת להדריך באירועי ט"ו בשבט שיש בישוב שלי. זאת כבר השנה הרביעית שיש הפנינג (ממוסחר משנה לשנה..) עם הדרכות קהילתיות, ורק לחשוב שאני הייתי מהגרעין המדריכים המייסד .. אחח ...
בכל מקרה, אז סגרנו ביחד. מאז תחילת השנת שירות, מהרגע שפגשתי את האנשים שאני איתם, עולה לי שוב ושוב השאלה של "מה אני עושה כאן?". הרבה פעמים אני פשוט לא מוצא את המקום שלי פה, וניחא שזה לא מדבר. יש פער תפיסתי ענק בין האנשים שהגיעו שכאן, וכל אחד ממקום אחר. כשבאתי הנה, היה לי בראש תמונה מאוד ברורה של מה אני הולך לעשות כאן, וכעת זה בכלל לא כמו שדימיינתי ורציתי, ולמרות שיש בצד זה גם יתרונות שאני נפתח לדברים חדשים שלא היו קשורים אלי עד כה, יש גם אכזבה עצומה מהרבה דברים שרציתי ולא מתקיימים בסוף.
מלפני כמה זמן סיימתי לקרוא את הספר "פרא" של גבי ניצן (הי, כבר סיפרתי על זה .. ), והמסר החשוב ביותר שקיבלתי משם, זה שהחיים שלי הם למעשה סיפור. איך הוא יספור, ומה תיהיה העלילה, זה רק אני קובע לבסוף. למשל, אני יכול לקבל להדריך איזה תיכון משכונת מצוקה שיהיה מוצף בעבריינות ולקלל כל רגע איתם. זה התרחיש שאני יכול לראות מראש עוד לפני שהוא יתקיים (ולאחר מכאן, הוא גם באמת יתקיים). לעומת זאת, אני יכול לבחור "לספר את הסיפור" אחרת ולהחליט שכל החיים שלי הם למעשה איזה משחק, ושאני מקבל נקודות על כל "תלמיד בעייתי" שאני אצליח לשנות - והופ, כבר יהיה לי יותר אינטרס "חומרי" להצליח בתור מדריך, לא?
נעלמה לי התשוקה והלהט בלהדריך. מצד אחד אני מקשקש בלי סוף על חינוך וערכים, ובתקופה האחרונה כשמגיע הרגע שאני נדרש לעשות עם זה משהו, אז פשוט נעלמת כל התשוקה ואין לי כוח לכלום. רק תעזבו אותי בשקט. באמאש'כם.
אתמול יצאתי לפאב בפעם הראשונה בחיים שלי. מעולם לא היה לי את הצורך בזה, אבל החבר'ה החליטו ובזה פשוט נגמר הדיון. למרות שלא רציתי, זה היה לא לעניין לוותר על העסק ולהישאר בדירה שלנו. זה מסוג הדברים שאם הצוות מחליט ביחד, אז יהיו את אלא שיסרבו לצאת בכל מקרה, אבל בפנים אתה יודע שפשוט יש דברים שצריך להשלים איתם, כי ככה זה.
טרמפים בערב שישי זה משהו שיותר קשים לעשייה, מונית עולה הון, ונותר רק לצאת להליכה לילית בשדות לעבר הפאב. זה מרחק של כ 3- 4 קמ' מאיתנו, והיה לנו ניסוי מעניין לראות, איך החיילות שאצלנו, שלא רוצות לצאת ל"סתם" טיול צוות של קמ' וחצי, וכאן הן ממש טסו את המרחק הזה. ואני? סתם נהנתי ללכת בלילה.
אף פעם לא התלהבתי מהרעיון של להשתכר, ולמזלי זה היה יחסית סימפטי עבור מי שממש יוצא לפאב בפעם הראשונה בחייו. כל הדרך הם דיברו על הבירות והקוקטיילים שהם הולכים להזמין (והם אפילו הסבירו לי משהו על ההבדל בין קוקטייל לליקר, אבל לא ממש הבנתי). בפנים רוב האנשים היו מבוגרים יחסית אלינו (שנות העשרים המאוחרות?) ולמרות שהייתה אחלה מוזיקה, לא הצלחתי למצוא משהו מלהיב במיוחד שיגרום לי להתחבר לזה. בהתחלה הזמינו לי איזה משקה עם שם מוזר, ומה שקיבלתי הייתה כוס שעשירית מימנה מלאה במשהו שקוף עם טעם של אקונומיקה מהולה במיץ אננס 
לקח זמן עד שהזמנתי את הבירה גינס שרציתי, אבל עם כל הכבוד למוזיקה ולאווירה, עדיין הייתי מעדיף את הבירה הגינס שלי במחיר נורמלי (ולא מופקע כמו שם) - ואם אפשר גם, אז ליד מדורה בבקשה.
מחר אני הולך להתחפש למוגרבי (משהו ערבי שהיה בארץ, ומקורו מצפון-מערב אפריקה), ולספר לכיתות ה' מאחד היסודי באזור על חירבה נטושה שהייתה פעם כפר מוגרבי. אחר-כך נכין ביחד תה ופיתות, ומשם אני מתחפף לטייל. אינשללה 
מפסגתו של התבור, רגע לפני הירידה
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
