סיימנו עם המסעות בצבא, אפשר לחזור לטייל לעת עתה. |
 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2008
 קריסת ערכים ואידיאולוגיה
הטיול השנתי במהלך הזמן שינה את פניו מאוד בשנים האחרונות, ובגלל אלף ואחד סיבות. אי אפשר להגיד שאחד יותר אשם מהאחר, אבל השורה התחתונה זה שהיום משווקי טיולים צריכים להתרפס לרגלי מנהלי בתי ספר, בשביל שיקחו אותם לטייל. המהות של הטיול, בתור כלי שאפשר דרכו להעביר מסרים בתחושות אישיות של הילד וביצירת זיקה (ולא בפרונטליות כמו בכיתה), הלכה ונכחדה. היום הטיול השנתי הוא בעיקר שברים ורסיסים לתקופה שעוד האמינו בטיולים.
החברה להגנת הטבע החליטה לנסות להוביל פרוייקט חדש שיחזיר לכאורה את ערכי הטיול (כמו "במקור", פעם) ונוצר משהו חדש בשם "המסע החינוכי". יש בזה נקודות דימיון למסע ישראלי, אבל עם דגשים אחרים כאשר השאיפה זה להעביר דגש סביבתי עם מסר שהבי"ס שלוקח את הטיול מבקש.
בסך זה פרוייקט מעולה ומאוד חיובי - אבל אני לא רואה את עצמי בתור אחד שיוכל להוביל קבוצה בכזה דבר. אין בי את אותה יכולת מופלא שיש לחברי לצוות (ולרוב המדריכים בכלל) של להושיב כיתה ולהעביר לה תחנת הדרכה מסודרת - זה מתבלגן לי בראש, אני מתבלבל בעצמי ודי הולך בסמתוכא. לעומת זאת, אני רק צריך למצוא איזה גמל שלמה או חיפושית זבל ואני ארגיש שוב ניצוץ ההתרגשות זורם אצלי. פתאום אני לא אצטרך להיות מובנה בפני עצמי והקבוצה בשביל ליצור להם חיבור לשטח ע"י תיכנון מקדים ומדוייק מראש. לפתע מה שאני אמצא בשטח, יהפוך להיות המפתח שלי בשביל להתחבר לאותם חבר'ה שאדריך.
כן, במונחים של "מקצועיות", אני נחשב כישלון חסר ערך - אבל אחרי היום הדרכה המזוויע שהלך אתמול ועם כל מה שנדפק שם, נראה לי שהצלחתי לחבר את הילדים מכיתה ג' לקורמורנים הרבה יותר טוב ממדריכים אחרים. גם אם לא שיחקתי איתם משחקים מגניבים וגם גרמתי להם לשנוא אותי על זה שלקחתי אותם בין הבריכות דגים הרבה סתם ובלי סיבה (ובמיוחד המורה וההורים המלווים), אני בטוח שהם לא ישכחו בקרוב את החוויה וההתרגשות של להתגנב ולעקוב אחרי להקת קורמורנים על עץ.
אפילו עוד לא התחלתי בכלל לספר כמעט על הטיול של אתמול ועד כמה חרא הוא הלך. חוץ מזה תמיד ברגע שאני מספר מה היה, הכל נראה לי נורא. אבל כעבור חמש דקות, כשאני נזכר בהתרגשות שצצה לכמה ילדים, באיך הם הסתובבו שם בחוץ ולרגע גם יצאו מהרחובות האפורים של דרום ת"א, אז בכל זאת זה היה שווה את זה.
המורה הייתה עצבנית, ההורים המלווים גם היו לא פחות. מה בסך הכל רציתי ונדרש מימני? כולה לקחת את הילדים לפעילות צפרות בבריכות דגים של מעגן-מיכאל. הכל התחרבן וכך יצאתי עם תחושת חרא של מדריך, כך שלא בא לי בכלל להדריך יותר - ודווקא שבוע הבא, אני משובץ לחמישה (!!) ימי הדרכה, שזה הכי הרבה שהיה לי עד עכשיו.
אחרי השבת האחרונה, אהבתי האמיתית הולכת לחוגי סיירות. חשבתי שאני אמצא בביס"ש את מה שהכי רציתי בעולם - להדריך לאהבת הסביבה ולהערכים שחשובים לי וגם ללמוד עוד ועוד בעצמי. אולי דווקא באזור הגליל העסק נדפק, בגלל אופי ההתנהלות ופעילות הדברים.
פתאום באוטובוס והטיול עם החבר'ה של סיירות, שוב נכנסתי לחוויה של מזה להיות עם ילדים שבאמת אוהבים לטייל. ילדים שהאומנם יריבו, ולא תמיד יקשיבו לך, אבל הם החליטו שהם רוצים לטייל. אולי חלק באו בעידוד ההורים, אבל יש להם את הניצוץ הזה של הרצון לבשל בשטח, להדליק את המדורה בעצמם (ובלי בקבוק נפט) וללמוד על דברים שיעזרו להם להיות יותר עצמאים.
במקום הזה צצה אצלי אהבה לחינוך.
במקום הזה מצאתי חופש ללכת הלאה במה שאני מאמין.
אבל גם עכשיו יש לי יעוד. אולי קצת שכחתי אותו, אבל רק פה, ברגע שאצליח להתגבר על הקשיים המחורבנים שעורבים בכל פינה, אוכל להעביר את ניצוץ שלי לאנשים אחרים שאני מדריך.
ולבסוף ארצה רק עוד לסיים במשהו קטן שכתב פעם עמוס עוז, שנותן לי תקווה לפני כל הדרכה בלהמשיך הלאה -
אי אפשר "לחנך לאהבה"
לא לאהבת הארץ, ולא לאהבת הנוף
באהבה אפשר להדביק את הזולת.
אהבה אפשר לעורר לפעמים
אבל לא ביד רמה- ולא בזרוע נטויה.
וגם אותך, באשר תבחרי להיות 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
