 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2008
 המסע לחינוך עצמי
יש כזאת נקודת אושר שמצליחה לבצבץ, בין כל תחושת העייפות שסחבתי עד היום בערב. הדרכתי ברצף ארבע (!!) ימים, וזאת הפעם הראשונה שלי שזה קורה במהלך כל השירות - וזהו, מעכשיו נגמר הבית מלון שהדרכות מתבטלות בגלל גשמים, והולכים לקרוע ת'תחת עד שיגמר האוויר (או הטיולים השנתיים - תלוי מה קודם).
השבוע האחרון, היה גם שבוע האחר. לפתע הרגשתי סיפוק, בתוך כל התחושה שאני מדריך מחורבן. אני כבר לא ממש יודע למה, אבל בכללי פשוט הדרכות לא הולכות לי, הדוגמה לזה היא למשל המסע החינוכי שהדרכתי השבוע. שלושה ימים של טיול, שלמעשה נועד לקחת את הטיול השנתי המסורתי ולעלות אותו שלב אחד (ואף כמה) למעלה. המטרה בטיול זה שהוא יעסוק באיזה נושא מסויים שנקבע יחד עם הבית ספר, ושהמרכז הדרכה אצלנו, הכין עבור זה "ערכת שלד", בשביל להציג את מבנה הטיול והתחנות הדרכה הצפויות. בנוסף לזה, השוני העיקרי שאני רואה בטיול כאן, זה שלפתע הפוקוס בטיול עובר אל הילדים, והם הופכים לחלק אינטגרלי בהצלחה - לא שוב הכל נופל על המדריך והמורה, עכשיו הם צריכים להכין ועדות, ולדאוג שהדברים יפעלו. לפתע יש להם אחריות ממש בטיול.
כעת אחזור על זה שוב - אני מדריך מחורבן - ובאמת אני לא מבין למה הכיתה של יא' מחדרה שהדרכתי, הביאו לי שלושה (!!) מכתבי תודה. הרי ביום הראשון הם רק התמרמרו לי בנחל כזיב בגלל המים, ואני בקושי הצלחתי להעביר להם תחנה אחת. למחרת בצפת הלך לי על הפנים ולא היה לי כמעט על מה לדבר (אבל על הסיור במירון שהיה לאחר מכן, אספר עוד רגע) והאמת שביום האחרון היה בכללי בסדר.
הכרתי את הכיתה הזאת עוד שבוע קודם, כשהוחלט שאנחנו הולכים לפגוש אותם לפני הטיול, ובכך גם לשבור את הקרח והניתוק עוד לפני שיוצאים לדרך. העברתי להם "הפעלה" בכיתה, והאמת שהיא גם די התחרבשה לי.
חלף שבוע, ועליתי על האוטובוס שלהם. השמים לא היו משהו, ואפילו היה גשם קל ביום הראשון, ובעצם אפשר לסכם את כל התנאים שלא היו לטובת טיול בנחל כזיב (שחלק גדול מימנו עובר במים). גירדנו את היום הזה, והחלק שאני באמת מצאתי לטוב, זה העליה בסוף - עליה שכבר עשיתי כמה פעמים, ועליתי אותה בקצב שלי ובלי לעצור. החבר'ה לעומת זאת, בחרו לנסות לרוץ אותה בשביל להגיע מהר לאוטובוסים. לא מסובך כבר לנחש שאני נהנתי מהנוף ומהעליה האיטית, והם לעומת זאת, לא רק שלא עקפו אותי לרגע, אלא גם הגיעו למעלה סחוטים ומותשים. זרקתי להם כמה משפטים על ההפסד שלהם, אבל לא התחלתי באמת לדבר על זה - את הלימוד האמיתי הם כבר עברו ברגליים.
למחרת היינו בצפת בבוקר, והם רק בכו שקר להם בגשם הקל והרוח. לי לעומת זאת, לא היה כמעט על מה לדבר, כי אני פשוט גרוע בלספר על אירועים היסטורים וסיפורים מורכבים. הגעתי למצב כזה, שפשוט שיחררתי אותם להסתובב, והעיקר שהזמן יעבור. לאחר מכן, המשכנו עוד לעצירת צהרים בחורשה סמוכה (והחבר'ה של ועדת אוכל הרימו אחלה שקשוקה - ולשמחתי גם בלי ביצים  ), ומשם המשכנו לפסגה של הר מירון, לסיור מעגלי קצר. הייתה רוח שכמעט העיפה אותי שם, והמצב הגיע לכך שאפילו המורה לא הייתה מוכנה לרדת מהאוטובוס (ויאמר לזכותה, שהיא הייתה המורה הכי אחלה שיצא לי להדריך אצלה). לאחר בלגנים, שבמהלכם הילדים היו על סף הכרחה לצאת, החלטתי שמי שבחר זה מספיק טוב. כמעט חצי כיתה נשארה שם, ואני התחלתי ללכת סביב פסגת המירון, כשבהתחלה עשיתי להם נאום הרעלה שהולכים לאכול את המסלול הזה בלי מלח, למרות הכל (!!) .. ואז נפלתי אחורה.. (פאדיחות  )
שכבר הייתי ברבע הדרך, פתאום אני מקבל הודעה מאחורה, שאחת התלמידות שהדרכתי נפלה על השלט מתכת והוא נכנס לה ברגל (שיט  ). לחזור לא היה אפשר והמשכנו הלאה, כשבדרך עצרתי לרגע בתצפית מול לבנון. חיכיתי שהקבוצה תצמצם פערים, ועמדתי בינתיים על המעקה בטון בקצה התצפית שגובהו כמטר. חלפה כדקה, וכשאחרונים מגיעים אני מביט להם וצועק "יאללה נמאס לי! קצתי בחיי !!" וקפצתי מהמעקה - ובעוד אני מתחבא לכמה שניות מתחת לבטונדה, מהזווית ראייה שלהם זה נראה כמו שקפצתי ממצוק. כך ספרתי עד חמש וקמתי לצחוק עליהם, והם בתגובה כמעט הרגו אותי מרוב שהפחדתי אותם (אחת אפילו לא הסכימה לדבר איתי כמעט עד סוף הטיול .. ). לבסוף כשסיימנו את המסלול הקצר, אותם חבר'ה שרק קיללו אותי על למה יצאנו לזה, חזרו מחוייכים מאוזן לאוזן על זה שהם התגברו על הקור והקושי.
לבסוף יצאנו ליום השלישי, והתחלו את המסלול בנחל בצת. הייתה התחלה חיובית, ולאט לאט הצלחתי גם ליצור להם איזה ניצוץ קלוש. אותו ניצוץ של זיקה. אותו ניצוץ שכה רציתי כבר לראות, ולשאוב מימנו כוח להמשיך. משם המשכנו למערת קשת. בדרך לשם, כיסיתי להם את העיניים והובלתי אותם בתור ארוך (לפחות החלק שהסכים להשתתף), ומול התצפית אמרתי להם להוריד, ונפתח להם בין רגע, הנוף של כל הגליל המערבי. נתתי להם כמה רגעים חופשיים, ואז ריכזתי אותם במשטח עשב בצד ושמתי להם את השיר "לכי ילדה אהובה" (של יזהר אשדות, כמובן), ופרסתי להם מהעוגה שוועדת אוכל הביאה - ואכן, המשימה הוכתרה בהצלחה
לאחר שעלינו לאוטובוס, והיינו צריכים ללכת לאתר האחרון שלנו בטיול (ליד חוף אכזיב). באוטובוס היו נהמות שהם עייפים, ורוצים הביתה. עם זאת, חששותי התבאדו ברגע שירדנו מהאוטובוס והים נפרש מולנו. שיחררתי אותם תחילה שהסתובבו שם בשקט שלהם, לא אמרתי להם דבר (וכמובן שסט צילום נפתח שם בדיגום פוזות שיכבתי אל מול הים, אבל מה רע? ). משם עשינו פעילות סיכום, והופ! לאנדרטה. דיברתי שם עוד קצת, וחששתי לנסות להרחיב מעט, עקב זה שהייתה צמודה לכיתה שלי המורה להיסטוריה.. אבל ניחא, עברתי את השלב האחרון בשלום, וסלע ענקי ירד מימני - בשעה טובה הטיול הסתיים .
עכשיו רגע לפני שאמשיך, סיכום ענייני קצר: לא הצלחתי כמעט בגרוש להעביר את המסר שנדרש מימני (אחריות במעגל אישי, קבוצתי ולאומי). מעבר לזה, הכיתה הייתה בעלת כזה פוטנציאל ואילו אני בקושי הצלחתי לגרד את קצה ציפורן האחוז. סיימתי את הטיול הזה בהרגשת תסכול שלא הצלחתי להגיע אליהם, לא הצלחתי לנטוע אצלם שום מסר או שינוי.
הם כנראה חשבו אחרת, כי בסוף (ליד האטובוסים) הם באו להגיד לי תודה, והרבה אפילו הוסיפו שזה הטיול השנתי הכי טוב שהיה להם בחיים. בנוסף לזה, אפילו קיבלתי שלושה מכתבי תודה (שאחד מהם היה בשם הכיתה), ולי רק נותר לבחור מה לחשוב - הם ממש ריחמו עלי או שמרוב יאוש ברמה האישית לא שמתי לב לתהליך ולחוויה שהם עברו 
בזמן הנסיעה חזרה, התבשרתי שאני משובץ להדריך כיתות א' למחרת.
האמת שבסך הכל הלך טוב ואפילו קיבלתי דירוג מעולה בדף של המשוב טיול מהמורה (ולמרות הקושי של לעבור בראש ממצב של יא' לילדים בכיתה א') - אולי אני סתם יותר מדי נותן פוקוס לפאשלות, ושוכח שיש גם דברים שיכולים להצליח לי.
שבוע הבא אני שוב מדריך יא' - שלושה ימים בגליל העליון - טיול הכי חבל"ז שיכול להיות 
(רק אינשללה שיצליח - ואסיים בסיום חפוז ועייף. לילה טוב.)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
