 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2008
 טיפוס בנעליים גדולות
מלפני כשבועיים התבשרתי שאני הולך להדריך בשבת, את ההשתלמות של מחנה פסח (בגליל תחתון) של חוגי סיירות. שובצתי לזה יחד עם מדריך בוגר נוסף מהביס"ש, ויחד עם ההתרגשות מהשמחה שבדבר, הרגשתי גם לא טוב עם זה. לא הייתה לי תחושת מוכנות שאני יכול לקחת על עצמי אחריות בלהעביר השתלמות של ממש, ולא סתם עוד טיול. מצד שני, לטייל עם חבר'ה שהם גם חברים טובים שלי (אלא מהמחזור מד"צים שלי, חוץ מאחד, כולם קטנים מאיתנו) ושגם דברים כמו "קירטון מתקופת הסנון" לא נשמע להם כמו קללה, די דירבנו אותי בכל זאת לקחת את הדבר הזה על עצמי.
רציתי להתכונן ממש להשתלמות הזה, אבל כדרך התקופה האחרונה שאתה חוזר מותש מהדרכות של טיולים שנתיים, ובנוסף החפשנות-על שאתה חי בתוכה, הובילו לזה שפשוט ריפרפתי על כמה סיכומים מהקורס שלי, וככה יצאתי לדרך. בבוקר של שישי עוד הצטרפתי לטיול של החוג משפחות של המשפוחה שלי (היה כיף לאלא לפגוש את החבר'ה הקשישות שם  ), ולאחר מכן קיבלתי הקפצה לצומת דיר-חנא. משם התחלתי ללכת לעבר מה שסוכם שתיהיה הנקודת לינה. במהלך הדרך עברתי ליד מישהו שעבד בכרם זיתים שלו, והוא פנה אלי בשלום. השבתי לו בשלום, ושאלתי לשלומו. לאחר עוד כמה דקות של שיחה, התברר שהוא מהכפר מע'ר (מר'ר) ויש לו כרם של זיתים משלו. הוא הזמין אותי לקבל מימנו מים, אוכל, ומה לא.. היה לו הכל חוץ מקפה (באסה.), ובנוסף אפילו למדתי שלהר נטופה הם קוראים לו באזור חז'ווא. המשכתי בדרכי, כשלפתע הרכז של ההשתלמות מתקשר אלי, וקורא לי לחזור לצומת דיר-חנא, כי שינו את המקום לינה. סבבה, חזרתי ונסעתי איתו.
אנחנו נוסעים בדרך עפר, בין כרמי זיתים לכמה חלקות קטנות של תאנים. בדרך, תוך כדי שיחה, הוא אומר לי "ת'שמע אחיעד, אתה נכנס עכשיו לנעליים גדולות. אתה מרגיש מוכן לזה?". איך שהוא התחיל להגיד את זה, ישר נדלקתי בעצבים. אותה שטות בדיוק, הוא עשה למדריך הבוגר השני שלנו, שנה שעברה, וזה ענה לו שיש לו מידה 42 והוא לא הולך להכנס לשום מידה אחרת. באמת שרציתי לענות ככה, אבל זה היה יכול להיות לא ממש במקום - וכך מה שנותר לי זה לחרוק שיניים ולהשיב שאעשה כמייטב יכולתי.
התמקמנו בחלקת שדה פתוחה, וכעבור כמה דקות, החבר'ה של ההשתלמות התחילו לזלוג למחנה. עם יד על הלב, לא הראתי את זה יותר מדי, אבל ממש התרגשתי לראות פתאום את כל האנשים - אבל הצורך הזה שלפתע נדרש מימך להפגין איזה רצינות מסויימת, עשתה את שלה, ונאלצתי להתנהג בקצת איפוק מעיק. אך לא הכל אבוד! וואלה, לאכול ארוחת ערב עם החבר'ה האלה, פשוט החזיר לי המון כוחות שנגמרו לי בשבוע האחרון.
לאחר הארוחה ועוד קצת שיחות, החלטנו לפרוש לישון, ובחרנו דווקא להתמקם בתוך הכרם זיתים במעלה הגבעה, בשביל שנוכל לחזור (בעיקר אני) על החומר למחר. פתחנו מז"שים ושק"שים, כשהוא לפתע אומר לי "אני לא אוהב לישון בכרם, שם נעקצתי לראשונה מעקרב", והופ! כשהוא מסיים להגיד את זה, בדיוק הוא שם לב שיש עביד שחום (עקרב ידידותי וחביב למדי) בצמוד למז"ש שלי. התוצאה הייתה שאני קפצתי בהתלהבות, והוא קצת (הרבה) פחות התלהב מהמצאי - אבל מה, ישנתי כ"כ טוב כמו שלא ישנתי כבר הרבה זמן 
התעוררנו למחרת, בלי יותר מדי רצון לצאת מהשק"ש ולהתחיל את היום. לבסוף גירדנו את עצמנו, והלכנו לאכול פת שחרית (תשלובת של לחם, שוקולד ופטיבר) עם שאר האנשים, וגם לאכול עשן מהמדורה המצ'וקמקת שהייתה שם. לאחר זיללת שוקולד - מי בלחם ומי באצבעות - שמנו תרמילים על הגב, וריכזתי את החבר'ה לפתיחת יום. אני בעצמי לא ממש ידעתי איך לתכנן את זה, אבל יאללה, צריך לזרום. בתור פתיחה, עברתי איתם על הציר הליכה במפות והמשכתי בלדבר על מושית השבע (פרת משה רבנו) שפתאום קרצה לי. משם ידעתי, אין מה לדאוג, לא חסרים חרקים ופרוקי רגליים שאפשר לדבר עליהם בדרך. התחלתי ללכת בשדה, ולא סתמתי את הפה מרוב שכל רגע קפץ לידי חרק אחר (אושררר !! חוץ מזה, גם הרכזת שלי מהחוגים הייתה שם, ועוד לפני שהתחלתי היא כבר הציגה את היום הזה בתור "יום חרקולוגיה"  )
הלך הרבה יותר טוב משחשבתי, כי יודעים מה? אפילו אם לא זכרתי לפרטים את "תוכנית המצפים" וגם על המבדד עם הנזירים לא ממש הרחבתי טוב בהסברים, קיבלתי תחושת ביטחון טובה, מזה שאני בגליל. מזה שאני מרגיש בבית.
בסוף היום, כשעשיתי סיכום השתלמות הרגשתי שלא הייתי מספיק טוב, שהיה חסר לי הרבה. אבל לראות את החבר'ה שם באים להגיד לי תודה באופן אישי, ואחר כך איך עם מתחילים לבדוק חרקים, ידעתי שבתור השתלמות ראשונה שאני מעביר, היה אחלה. יש לי עוד הרבה לאיפה להתפתח, אבל החשש שלי בכלל לא היה מוצדק - כי הרי, גם אני אשאר בכל מקרה חו"סניק (חוגי סיירות) לעד, לא? 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
