 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2008
 ילדים קטנים וטיפשים
איזה יום יפה
והמוח מתנפח
והילד עוד צורח ...
קיבלתי להדריך כיתות ז' מהמרכז ביומיים האחרונים, והדבר הזה גרם לי להזכר לפתע ממש טוב למה אני כ"כ שונא את הגיל הזה. חבורת ילדי שמנת צפונים, שבטוחים שאני המשרת שלהם שאפשר לקדוח לו ב'מוח על כל שטות שקשה להם. המורות הן יצורים עלובים ופטתים לא פחות, שמעבירות את היומיים טיול הזה בלחץ בית מטורף, והעיקר שנרוץ לאוטובוס בשביל "שנספיק בזמן". ההשפעה של זה תיהיה כמובן גם על הילדים, שיהיו עוד יותר מהממוצע באטרף של להגיע לאוטובוס - וכל זה מוביל לכך שפשוט בא לי בסוף הטיול לזרוק חבילה של רימוני רסס לתוך האוטובוס, והעיקר שאקבל וידוי הריגה מוחלט (על הנהג והמאבטחים אני מוכן לחוס).
מה שחבל בתוך כל העסק הזה, שהיו לי המון ציפיות. עשינו את שני המסלולים שדווקא כמעט ולא לוקחים אליהם קבוצות, ואפילו אני הגעתי לשם עם המון שאיפה ותקווה להוביל את הטיול הזה למשהו מועיל ואמיתי. אבל הצביעות העלובה של המורות האלה, והרצון האישי שלהן שעולה מעל המטרה הסופית שהילדים יצאו למענה לטייל, מובילים שפשוט נשבר לי מהר מהרפש שהלך שם. עם זאת, מה שעוד החזיק את הטיול הזה היה שהאחראית טיול מטעם הבי"ס הייתה בעברה מדריכה באילת (בחברה להגנת הטבע !! ), ולמרות שמבחינה בריאותית היא על הקרשים עם קרסול תותבת ושני גידים קרועים, היא לא הסכימה לוותר לרגע.
באיזה שהוא מקום, הטיול הזה שעבר רמות ביזיון הרבה מעבר לממוצע, לימד אותי את ההשפעות העיקרית של החיים בתוך הבועה מגוש-דן, ועד כמה הילדים יכולים למצוא סקרנות בלראות צפרדע או נחש (ואולי דווקא בגלל שזה כ"כ מנותק מהם).
באמצע היום הראשון, כשעוד הייתי אופטימי, הגענו לחיבור ואדיות ששם זרמנו מים מכמה נביעות מעיין קטנות ויצרו "גורי" בריכות. רציתי מאוד לתפוס סרטן נחלים ולהראות להם, אבל מה שבעיקר מצאתי שם היה כמו פיצוץ אוכלוסין של צפרדע נחלים. תפסתי להם צפרדע אחת, ועברתי בין כמה ילדים בשביל שיראו. האומנם כמה נבהלו קצת בהתחלה (כמו חבורת ילדים צפונים ממוצעת) , אבל הסקרנות וההתלהבות עלו על החשש שלהם והם ניסו לתפוס צפרדעים במשך דקות ארוכות. כשעמדנו ללכת (בעיקר בגלל לחץ אוטובוס של המורות הארורות), קראתי לילדים שיבואו והם התחילו לנוע לכיוון שלי, וכמה מטרים מימני, ראיתי את אחד הילדים זורק שקית למים. התקרבתי אליו (משתדל בלי לחנוק אותו), ואמרתי לו שירים את הפסולת שלו, והחוצפן החרא הזה לא רצה, כי השקית נגע במים. עד עכשיו אני כועס על עצמי שהגעתי למצב שאני נאלץ כמעט להתחנן אליו בשביל שישיים את השקית בתיק שלו, ובסוף נאלצתי לשיים את השקית אצלי. הסיפור איתו היה כאן רק ההתחלה, כי בהמשך הוא גם זרק אבנים, לא הסכים לזוז מהחניה בטענה "שאין לו כוח והוא עייף" והכי גרוע היה שהוא לקח אבן וניסה להרוג צרצרים "כי זכותו". אין לי מושג מאיפה מצאתי את הכוחות להחזיק את עצמי, מלפרק לגמד המחורבן הזה ת'צורה. התחושה הזאת של החוסר אפשרות באמת לפעול מול קקה קטן בכיתה ז' (להעיף אותו מהטיול או לפחות להכניס לו כפה) פשוט הטריפה אותי.
רובם היו קקות, והיה ממש קשה לי להתחבר אליהם ביום הראשון. לאחר פעילות ערב (בשביל שהמורות יסמנו לעצמן וי), כמה בנים שדווקא היו סימפטים במהלך היום, הזמינו אותי לראות אצלם משחק כדורגל בטלביזיה שבחדר שלהם. למרות העייפות וההתנגדות שלי לטלביזיה באכסניות של טיולים שנתיים, החלטתי לגרור את עצמי אליהם לכמה דקות - ושם ירד לי האסימון.
כיתה ז' הם כולה ילדים שמנסים להתנהג כמו גדולים - לראות כדורגל עם פיצוחים ובירה, לדבר כמו "גברים" על בנות וגם להתנהג "גדולים" בלחיצות יד ובחיבוקים מגוחכים להפליא. עם זאת, למרות הרצון שלהם להיות "גברים" ולא פחות גם "גדולים", הם עדיין כולה ילדים. כך היה שהגעתי אליהם לחדר והבנתי שאני כמדריך, שבסך הכל לא נחשב עדיין לזקן מופלג, מייצג עבורם משהו מעבר. אני לא חושב שהם ראו בי איזה מודל לחיקוי (כי באו ניהיה ראלים, איסוף זבל בשטח זה לא הדבר הכי מגניב לחיקוי .. ) אבל כן היוותי עבורם דמות של איזה אח גדול. זה בסך הכל הטיול הראשון שלהם, שפתאום צריך להעביר לילה רחוק (מאוד) מההורים והקן החם והמוכר.
אני לא תופס מעצמי "גדול", ובטח שאני לא רואה את עצמי בתור איזה "גבר" (קשוח ואפל). אבל אולי דרך הסיפורים והחרקים שהראתי להם, הצלחתי להראות לכמה מהם ניצוץ של משהו אחר.
רגע לפני שירדתי בצומת, החלטתי לא להפרד מהם במיקרופון. זה היה טיול לא פשוט עבורם, והם היו שפוכים מעייפות והאוטבוס די נחר (וגם אני שונא את המיקרופון, אבל זה משהו אחר). הכעס עדיין מאוד ביעבע אצלי כלפי המורות, ורק אמרתי להן שלום ורציתי לעוף החוצה. העמסתי את התרמיל על הגב ועמדתי במעבר, כשלפתע מישהי מאחורה צועקת לי "תודה על הטיול ולהתראות !! ". אחריה עוד כמה חבר'ה שקראו לי, עם חיוך של עייפות.
ירדתי למדרכה, והאוטובוס התחיל לנסוע. מהחלון האחורי נשמעו דפיקות, ולרגע אחד אחרון, הספקתי עוד לראות את הפרצוף של ילד אחד קטן. אותו ילד שהזכיר לי את עצמי, בניסיון שלו לתפוס את הנחש מים שמצאנו במעיין. 
חבל הצלה ביום טוב יותר
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
