 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2008
 מהכנרת למבצע התשת האומץ
מלפני כשלושה (ארבעה?) שבועות, חטפתי באחד הסופ"שים חום גבוה והדבר האחרון שעשיתי זה לטפל בעצמי. רצתי שלוש הכנות מסלול, הדרכתי שלושה ימים ובעיקר השתדלתי לא להשבר ולמות. עכשיו בדיעבד אני לא יודע עד כמה חכם זה היה, שכן מאז יש לי שיעול מטריד שלא נפסק, ונזלת שבאה בגלים. חוץ מזה, לא הפסקתי ללכת ...
כל פעם שאני בא לספר על דברים שקרו לי, אני נאלץ ללכת עוד ועוד אחורה בזיכרון, כי קורים כל כך הרבה דברים. בתקופה האחרונה כל הצוות טוחן הדרכות בלי סוף, ועוד לא הספקת להרגע מטיול שסיימת ויצאת לאסוף טיול חדש. מה שכן, כעת אם אין איזה הדרכה מיוחדת (כמו הדרכות עירוניות .. איכס .. ), אז למעשה כבר אין לי באמת על מה להתכונן. כל מה שאני זקוק להדרכה נמצא בשטח, ותמיד יהיה מה ללמוד משם בשביל להמשיך להתפתח. אבל יש עוד משהו חשוב לא פחות, וזה לטייל (ועם כל הכבוד, להדריך טיול זה בהחלט לא באמת לטייל). כך קורה למשל שאני מסיים שבוע של הדרכות בלי טיול שעשיתי לעצמי, ואז שבוע לאחר מכן אני מתמוטט כמו כלום.
בשישי הקודם הוחלט להשלים את אחת המשימות הגדולות - השאיפה ללכת מהביס"ש (הבית) ועד לכנרת. התיכנון היה כמובן לצאת בשבע, אבל המציאות כרגיל טפחה על פני בצורה אחרת (ואיך לא?) קרה שיצאתי בעשר וחצי. בנוסף לזה, רצה הגורל להעמיד אותי במבחן ולא לקחתי אוכל מהדירה שלנו. כשהגעתי לשער בדיוק תפסתי טרמפ לצומת, וכך התעצלתי ללכת לאלונית, וכמובן שכעבור שלושה קמ' של הליכה בין שדות לכרמים, החלטתי גם לוותר על עצירת תדלוק אוכל בכפר השכן. לבסוף הצלחתי לגמוע הליכה של קרוב ל-20 קמ' בשבע שעות (וכמובן בשדות קוצים ובזלת, כי פשוט אין על גליל מזרחי) רק עם שלוש ליטר מים, וקצת פירות מעץ שיזף שליקטתי בדרך.
החוויה האדירה של הליכה, השטח שמשנה את פניו ומציאת מעיינות בדרך, אלו חוויות שצריך לעבור בשביל להבין באמת. עם זאת, יש חוויה אחת שעליה דווקא כן אוכל לספר, כי סביר להניח שבסטטיסטיקה אחרת הייתי מסיים את הטיול הזה עם פחות איברים מחוברים לגוף (או לחילופין, אפשר גם בתוך ארון), והסיפור הוא כזה - טיפסתי בדרכי לקצה רמת יבניאל, לאחת הנקודות לפני הירידה החדה לבקעה שמתחת. על קו קצה הרמה, כ-400 מטר דרומית מימני, היה האנגר גדול של ציוד מכני כבד. לפתע ראיתי באופק עמוד אבק ענק שהתרומם לאוויר, וחולפות שתי דקות ופיצוץ אדיר נשמע מכיוון האנגר. סובבתי מהר את הראש, ועפו משם חתיכות סלעים ואבק שכיסו את כל השמים באזור במשך כמה דקות. ברגע הראשון עלו לי האפשרויות של פיגוע חבלני או קטיושה, אבל אחרי כמה דקות ארוכות שלא קרה בהן כלום, התחלתי לחשוד שמדובר אולי בשדה מוקשים לא מסומן, וכרגע ההשערות הן שמדובר בבסיס נ"מ סודי (מידע מסווג מדירת שינשינים  ) .
בהמשך הדרך, בזמן שהלכתי בתוך כרם זיתים, שמתי לב לרגע שהמפה נעלמה לי (!!). המפה אהובה והשימושית ביותר עבורי של גליל תחתון, נפלה היכן שהוא בדרך ולא עזרו התיזוזים שלי הלוך ושוב לאורך השדות, כדי למוצאה. מצוברח עד עמקי נשמתי מהמקרה, המשכתי ללכת הלאה, ומעודד לפחות שהדרך שבחרתי פשוטה מאוד, כי צריך רק להתנקז עם הנחלים לעבר הכנרת (אשכרה להרגיש כמו טיפת מים). לבסוף, אחרי הרבה מאוד הליכה, הגעתי לירדנית (איפה שהנוצרים טובלים בירדן, ליד סכר דגניה). קבעתי להפגש שם עם המשפחה שלי, לפני הקמ' האחרון לכנרת. לאחר המתנה ממושכת, שעיקר עיסוקה הלך לשליפת קוצים, זרעים ועשבים מהנעליים, הם הגיעו ואיתם האוכל המיוחל. בליסת פקאנים כזאת כבר לא הייתה לי זמן רב, ותוך כדי אמא קשקשה שהיא רוצה ללכת לראות צליינים טובלים בירדן.
"זה כולה נוצרים רדיקלים שבאים עד לארץ, נכנסים לירדן ויוצאים. מה מיוחד בזה?" השבתי לה בהתרסה.
"אויש אחיעד, יש ממש טקס שלם, של הכומר שמברך אותם והם נכנסים עם בגדים לבנים.. זה מאוד יפה לראות!" היא אמרה בניסיון לסגור את הפינה לטובת הרעיון שלה.
( נו באמת אמא  )
לבסוף סגרתי איתם שהם ילכו לראות את הנוצרים שמשכשכים במים ואני כבר אפגוש אותם בבית קברות כנרת (איפה שנעמי שמר ורחל המשוררת קבורות, על שפת מי הכנרת). יצאתי לדרך, עם חמישית מהמשקל שסחבתי בבוקר - כי ככה זה שאין מים - והלכתי חצי מסוחרר ומיובש בדרך עפר לבית קברות. כשהגעתי הם כבר היו שם, באווירת השלווה האופיינית שאופפת כל מבקר שמגיע לשם. נכנסתי פנימה, ובשביל לפצות את אמא שקצת נעלבה שהברזתי להם מהירדנית, החלטתי לתת להם הפתעה ולהשמיע להם את השיר "התשמע קולי" ליד קבר רחל (ככה זה שאתה מדריך, ויש לך תמיד רמקולים ניידים בתרמיל). הם התלהבו מאוד, ולי נותר לסיים רק עוד דבר אחד - להגיע למי הכנרת. הגעתי לקו המים, הורדתי סנדליים ונכנסתי עד לברכיים.
למרות שהכי רציתי פשוט לזנק למים עם בוקסר, זה לא משהו לעשות ליד בית קברות. בכל מקרה, הדרך ששאפתי לעשות זמן כה רב, השולמה - חציתי את הגליל התחתון המזרחי !! .
בשבת בערב חזרתי איתם למרכז, כי למחרת היה לי לאסוף קבוצה מאזור אשדוד. כבר תיכננתי להגיע עם רכבת, כשלפתע אני מקבל טלפון מהמנהל טיול (המדריך הבוגר אצלנו) שצריך להיות אצלם בשש וחצי בבוקר, ולכן שאני אבוא לישון אצלו ונצא עם המכונית שלו מוקדם. התארגנתי מהר, ותפסתי את הקו אליו, אבל ההפתעה האמיתית הייתה שישבנו בבית שלו עם הדף שיבוץ כיתות. אני זכיתי לכיתת אומץ ולבירכתו שאחזור בחתיכה אחת .. (זה חבר'ה שבניגוד למב"ר שיוצאים עם תעודת בגרות, אומרים להם שהעיקר שיצאו עם 12 שנות לימוד)
את היום הראשון איתם, נאלצתי בעיקר בלנסות לקבל את הכבוד שלהם. הלכנו 10 דקות, ונחנו חצי שעה. עשיתי להם קצת חידות, סיפרתי להם מעט על האר"י הקדוש מצפת, וחוץ מזה לא הצלחתי להעביר כלום. ביום השני, היה צריך להיות לשכבה פעילות לפני ארוחת בוקר, וכך בעוד שאר הכיתות הנורמליות (והיו שם גם כמה חבר'ה חמודים לאללה  ) עשו פעילות נחמדה, לכיתה שלי זה לא התאים. ולכן מצאתי את עצמי רץ לאלונית במרחק 2 קמ' מאיפה שישנו ב-6 בבוקר, בשביל פחית קולה. עטפתי אותה בחולצה, ועשיתי להם חידה שמזכה בפחית וגם הבהרה שהיום הולך להיות עוד פחות הליכה בגלל העומס חום הצפוי, ושאנחנו הולכים לשרוף הרבה זמן בנחל כזיב. בהתחלה שירדנו למעיין עם הבריכות הראשונות, הייתה באמת אווירה טובה, ובסך הכל הם נהנו. בהמשך אני והכיתת אומץ השניה (שהייתה יותר גדולה בכמות, אבל גם קלה משלי) המשכנו ביחד לבריכה אחרת בנחל. עצרנו שם, וניסינו (אני והמדריך השני) לעשות להם הפעלה שלא באמת הצליחה איתם. עייף התישבתי ליד המאבטח ודיברתי איתו, עד שלפתע ראיתי את אחד הילדים מרים מקל ומכה במים. תוך שניה הבנתי מה הוא עושה, וזינקתי רותח מזעם לעברו. הוא היה ערס שהיה גדול מימני, וחיכה שחבר שלו יזרוק לחם ויגיעו דגים והוא היה מכה בהתקהלות שלהם, בשביל לראות אותם מתפצחים למוות. מסביב כולם צחקו, עד שעמדתי מולו. צעקתי עליו בעצבים שיעזוב את המקל מיד ובאיזה זכות הוא סתם הורג דגים (?!). הבנאדם פשוט השתתק, ועזב את המקל מיד (וחבר שלו אמר שככה עושים ב"הישרדות", שזה בכלל שרף לי ת'פיוז האחרון). המדריך השני הבין שזה הזמן לעזוב, ולקח את הקבוצה שלו הלאה.
עמדתי להישבר, כבר נמאסה עלי כל ההתעסקות הזאת של הביביסיטר שצריך להשגיח עליהם עד שעולים מהנחל. נותר רק עוד לעשות דבר אחד, לפני שאני מתקשר לרכז הדרכה שלי ואומר לו שאני עוזב את הטיול. ריכזתי אותם מולי, והתחלתי לדבר איתם (בקול הכי תקיף כנראה שהיה לי מעולם) על זה שאני והמורה שלהם יצאנו הכי למענם , כמו ששום מורה ומדריך שהיו להם לא עשו זאת קודם, ובתמורה אנחנו רק מקבלים חרא מהם. לבסוף סיימתי עם זה שאני מאוכזב מהם. פתחתי שעון, ואמרתי שתוך שתי דקות עפנו משם. הלכתי הצידה, העברתי תדריך למאבטח שינסה לזרז אותם מאחורה, ויצאנו לדרך.
אצל ערסים יש כזה קטע, שהם לא יוכלו לבוא לבקש סליחה, אבל הם כן ירגישו שהם יצאו לא בסדר וינסו לתקן את הרושם הזה. פתאום אף אחד לא עקף אותי, והם ניסו לספר לי בדיחות (ואפילו אחד שיחק לי בזקן  ). כשהגענו להתחלה של העליה הגדולה, אמרתי להם "זה מבצר מונפורט, כאן מולו זאת העליה של הפתיחת תחת. אף אחד שלא יחשוב אפילו על לנסות לעקוף אותי, למי שקשה שינוח בקצב שלו ליד המאבטח במאסף.". שילבתי ידיים והתחלתי לטוס את העליה הזאת. לקראת אמצע הדרך, עצרתי בשביל לבדוק קשר עין למאבטח, ואיך שהם ראו שעצרתי, החבר'ה שהיו לידי קרסו תוך רגע. פתחתי שוב שעון, ואמרתי שתוך שתי דקות עפנו מפה. בדרך שהמשכנו לעלות, שמעתי רחש בין השיחים ולפתע החליק קמטן (משהו בין לטאה לנחש - גוף דומה לנחש וראש לטאה) על הדרך, ביני לבניהם. החבר'ה שהיו מאחורי קפצו בפניקה 2 מטר באוויר, וברחו אחורה (ואילו אני הברחתי אותו לשיחים, שלא יפגעו בו). לאחר מכן, הם סיפרו לכולם שקוברה קפצה עליהם
זהו, שבוע הבא כל הצוות יוצא לרגילה (או שבוע חופש שינשיני). אני הולך לטייל בכל הימים, ואולי גם בדרך אספיק לקפוץ למאהל מחאה בתמנע.
סוף חוצה גליל תחתון מזרחי, שתי רגליים במים ..
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
