או! אה! מישהו כאן אכל אותה ..

אז עוד מימי סוף התיכון, הרגשתי בטיולים היקצוצים ברגליים, אך כמו כל חו"סניק (איש חוגי סיירות) ממוצע גם אני סתמתי את הנושא בכך שמדובר בסתם שטויות. אך השטות הזאת גדלה, ועדיין המשכתי להתעלם מימנה, עד ש... הגיע סוף השבוע האחרון, ואז ידעתי שאכלתי אותה. כמעט סופית.

חברי לקומונה (שדי התפרקה) נבחר להיות החונך בקורס החדש, ועד שנעזוב קיבלנו את הדירה הקטנה והתחתונה. באמת שאין תלונות, רק חבל שהוא כל היום עם הקורס ואני בעיקר לבדי. מטייל הרבה, אבל מאוד לבדי. כך יצא גם שלפתע הקורס לא סגר שבת, והוא בדיוק שיריין אותי שאבנה לנו טיול לחרמון - מינימום ציוד במקסימום חרמון.

לא התעסקנו כמעט עם אוכל, כי אוכל זה לחלשים (  ). פשוט לקחנו קילו אורז ותירס בשביל ארוחת ערב, ואת היום למחרת פתרנו בטחינה, והרבה. לאחר טרמפים, שבמהלכם נאלצנו כל פעם להסביר מחדש מזה שנת שירות ולמה לעזאזל החלטנו לדחות את הצבא בשנה, הגענו לכניסה לקיבוץ שניר. כמה קילומטרים אחדים מעליו, עומד על תילו מצפה (?) נווה אטי"ב, הלוא הם המאפיה שלקחה לעצמה את הר החרמון (וחבל, כי דווקא יש להם כפר יפה). התיכנון המקורי היה להגיע לשם, ואז לטפס עוד שלושה קמ' לעבר פסגה של אחד ההרים, וללכת לישון שם. הבעיה שנוצרה היא שלא באמת מגיעים אוטובוסים לשם, ורוב המכוניות היו של דרוזים שלא רצו לעצור לנו. עקב זאת לא אמרנו נואש והתחלנו לטפס ברגל באחד מהואדיות - ועד כמה שלא היה חם באפיק הואדי, הלחות שם הייתה איומה ופשוט כל עצירה נאלצתי לסחוט את החולצה מרוב זיעה (וקרוב לחצי ליטר זיעה במצטבר, ואני ממש לא מגזים!) ואז לדמיין שאני נכנס לתוך "מעיין קר" וללבוש שוב את החולצה הדביקה.

הגענו לפיצול ערוצי ואדיות - אחד עולה לכיוון הכפר, ומשמע הדבר לטפס עוד שניים וחצי קמ' או לטפס עוד קמ' אחד לעבר האנדרטה של סיירת אגוז. החושך התחיל לרדת, וקיבלנו את ההחלטה לטפס לדרך הקצרה. הגענו למעלה, מצאנו מקום מבודד ומוסתר, ואספנו עץ יבש. בדיעבד אספנו יותר מדי, כי היה לנו סיר קטן וכשאין לך לחץ של רעב היסטרי או שיושבים לך על הווריד, אז גם המדורה נראת בהתאם - קטנה מאוד, בתור גומחה באדמה ולא השאירה שום עקבות לאחר שסיימנו

החושך ירד לגמרי, וכל ישובי עמק החולה ואצבע הגליל לפתע ניצנצו מרחוק. במרחק מה מאיתנו, גם הפרוז'קטורים של קלעת נמרוד (מצודת נמרוד) האירו עליה באור ירוק וחזק, ובמעטה האפלה זה נראה כאילו הטירה הענקית מרחפת באוויר ועוד רגע ישגרו אותה לחלל (מחזה מדהים, רק חבל שלא היה אפשר לצלם את זה בגלל חוסר בחצובה יציבה..). וכך הלכנו לישון עם המחזה היפה הזה.. או שלא.. כי בגלל שתיכננו לישון במקום גבוה יותר, גם הצטיידנו בשק"שים רצינים יותר וכך נאלצנו כל הלילה לשנות מצב בין לישון בפנים ולמות מחום או לצאת מהשק ולתת ליתושים לאכול אותנו.

אכן, לילה לא פשוט עבר על כוחותינו. אפילו השעון המעורר נאלץ להכבות בגסות ישר עם השקמתו וזה תחת התירוץ "עוד 5 דקות", שהפכו כמעט לשעה ורבע של תוספת שינה (ובהחלט תתאים הכותרת "ביזיון", אם לא יותר מזה.)

שפוכים מעייפות, עקוצים עד עמקי נשמתנו ומסריחים כמו שלא ידעה האנושות, התחלנו לטפס לעבר ישוב נידח שרק השד יכל לתקוע אותו שם (ר"ע - ארבע משפחות ועשרים צימרים, או בשמו המוכר - נח"ל נמרוד). מצד שני, יאמר לזכות הטיפוס הזה שבדרך פגשנו כמה דרוזים שעסקו בקטיף אפרסקים, והם כיבדו אותנו בפרי עמלם - ועם יד על הלב, אלו היו האפרסקים הטובים ביותר שאכלתי בחיים! לא התאפקנו, ומתוך הארבע שקיבלנו, זללנו ישר שניים (ושני הנותרים נדחפו לתרמילים, לעת ארוחת צהריים).

את הטיפוס המתיש והעיקרי של היום, סיימנו עוד בשעות הנעימות, ליד ביתו של נבי אליה

משם ההמשך היה במגמת הירידה (ואפילו פגשנו ליד זה, נשל שלם לחלוטין של צפע החרמון!) - ומהקטע הזה פשוט הלכנו על שביל חוצה גולן, כי עם כל אהבתי לאזור הזה - בניווט שם אתה לעולם לא יכול להיות סגור על כך שמתחת לאבן הבאה, אין מוקש סורי (ובשביל הכסת"ח של יוצרי המפה, כתוב בגדול "שלא הושלמה עבודת המיפוי של כל שדות המוקשים". קבינימט.) כך או כך, יום שלם פשוט הלכנו למרגלות החרמון, שבויים ביופי הנוף שהיה זר לאנשי גליל כמונו. צומח שדומה אך גם שונה למה שיש לנו, חרקים שלא ראיתי בעבר, ציפורים שכמעט ולא מסתובבות אצלנו, ואפילו זכינו למפגש קרוב למדי עם ארנבת וצבי ששוטטו באזור. חוץ מזה, אם אנחנו בגליל מתלהבים עד השמיים מהגובה של הר מירון (1204 מטר) - אז שם, גם הגבעה העלובה ביותר עומדת על תילה בגבוה שלא פחות מאלף מטר... ( ויחי הרמה שגבעה עד הלום )

לאחר שיום שלם הלכנו בין מטעים וכרמים (וזללנו ענבים משרידי בוסתנים שטיפסו על הגדרות אבן ומתפוחים - אשכרה בטעם דבש - שכיבדו אותנו גם בעלי מטעים דרוזים שפגשנו בדרך), הגענו ליעדנו המוכר בשם "הר אודם". מבחינה טופוגרפית (פני הקרקע) מדובר בעוד גבעונת, ובטח שלא במשהו שאפשר לכבדו בתואר "הר". כך או כך, על אותה גבעונת עמד בסיס צבאי נטוש עם נוף מרשים ביותר לעבר סוריה. חיש קל הלכנו לתור אחר פיסת צל, ולאחר שזו נמצא האוכל נפרס ומשם צללנו לתוך שינה עמוקה.

כעבור כשעה, אחת החיילות מהצוות הדרכה שלנו מתקשרת לשאול אם אנחנו רוצים טרמפ - והיתכן סיום טוב מזה?

רק שבאוטובוס חזרה, ישבה לידנו ילדה קטנה ומעצבנת שלא הפסיקה לשיר בקול מונוטוני את השורה הבאה - "אנ'לא בגן חובה!"... לאחר שאתה עובר את שלב העצבים, והשלב שלנסות להתעלם מהקרציה הקטנה, כל מה שנותר לך זה פשוט להקרע מצחוק ולהצטרף (בלחש, שאמא לא תשמע) לאותה שורה בלתי פוסקת. נו, כי גם אנ'לא בגן חובה..

במוצאי שבת אצטרף לחבר'ה של הקורס, על תקן "בקר ניווט". משמע הדבר שמראשון מוקדם בבוקר ועד שלישי בערב אני פשוט הולך בעקבות אחת החוליות. יוצא שמצד אחד אני לא מדבר איתם, ומצד שני דואג גם שהם לא הולכים לאיבוד לחלוטין ומוצאים את מותם. (מקסימום, בין "גור לאיבוד" עד "הולכים לאיבוד")

כך גם מצאתי את עצמי בתקופה האחרונה, מתחיל לפתח רגש בעייתי כלפי אחת החיילות החדשות. ניחא אם זה היה רצון להתרחק מימנה, אבל בצורה בעייתית משהו, הרגש הזה דווקא רוצה להתקרב אליה - ואיך שמסתיימים הניווטים, החבר'ה הצעירים נעלמים להשלמת קמפוסים של קרוב לחודשיים עד סוף הקורס..

גם לדפוק ת'ברכיים בחרמון,

ועכשיו גם המוח מתחיל להדפק..

נו, מה יהיה איתך ילד?